מושפלת , מבוזה

נאבקת לא לחזור לאוצר המילים הישן, להאשים את עצמי, לשמוע את הקולות של אחרות שכשיש במי להתעלל מרגישות טוב עם עצמן. מה יש לי שאני מצליחה להפיק פגיעה במקומות שמתיימרים "לעזור" שכשאני מנסה. מרגישה נורא להיות במקום הזה. למה אני לא יכולה להשיל את העור של הנפגעת וללכת הלאה? די לי ממקומות צבועים, מאתרים מתיימרים, מאיגודים מתחסדים. רוצה פשוט לחיות בלי הצורך לדבר על זה, שאוכל להסתפק בטיפול שלי וזהו. קשה לי. לא רוצה לשרוף את החברות שהתכנים האלו מבריחים אותן ולא רוצה להשאר עם זה לבד אבל גם לא מוכנה לשחק משהו מזוייף ולאמץ מילים והתנהגויות שלא מדברים אותי רק כדי להשתייך. לא. אני לא נפגעת טיפוסית, לא קורבן בכל מחיר, לא פקעת של ארס, והרס, לא רוחשת מניפולציות. לא מוכנה שידרכו עלי יותר בשום מקום ואז יהפכו את כללי המשחק. רוצה מקום לרגשות האמיתיים שלי. רוצה לקחת אחריות על המעשים שלי. רוצה שקט וזוג ידיים עוטפות ומרגיעות. רוצה שהרעד בקיבורת הזרוע השמאלית מאז אחר הצהריים יפסק כבר.

תמהיל מבהיל של בליל תחושות מחאה- המוכר עד אימה. האם ארוע כלשהוא היווה טריגר להצפת התחושות ולתחושת הנבזות? האם את מסוגלת להושיט אצבע מאשימה כלפי יישות או ממסד אליו מכונים דברייך החדים כתער וכברזל המלובן? בעטים את מנקזת את תחושת ההרס העצמי ואת ארס הנקמה?

אני חושבת ,שתחושות של קידום עצמי לא מועילות הרבה לביטחון אם הדברים המסמלים את החיים שהתנפצו ,עדיין לא נירפאו.כמו בניית זוגיות . אמון בזולת, אחריות על קרובי משפחה אהובים . הרחקת קרובים אחרים ניתוק והרגשת הלבד .מצב כלכלי קשה ולא נורמלי וצריך לבקש תמיכה כי אין ברירה מאותם אנשים שאת הכי לא רוצה להיות איתם בקשר. אז לכן ומכאן נובעת הרגשת המושפלות הביזוי , מובילה להרס ולארס. אני לא מסוגלת לקחת על עצמי שום אחריות כי כל אחריות רק מכבידה ולבסוף מתנפצת לי מול העיניים .משפחתי הודחה על ידי בעדינות והורי עדיין עוזרים לי כספית ואני מרגישה עצב גועל וגם הכרת תודה בו זמנית,,וזה קשה -כי החיים לא קלים ועדיף לחיותם כל אחד בקצב שלו בדלת האמות בלי קשר לאחרים .כי כלום לא משתחרר לא זז לא נירפא .עם טיפול בלי טיפול האדם מורכב כל כך . תודה על היותכם כאן המקום הזה וטוב לפרוק בו הכל. פיה תסבירי לי אני לא יודעת מה יש בך בסיפורך במכתבייך שאני מרגישה היזדהות ורצון לחבקך ולאמצך אל ליבי כל פעם מחדש. אולי האומץ שלך לכתוב את הדברים כך והיום ניסיתי כמוך וכתבתי.

ככה פשוט. הבחירה בידייך. תתנתקי למען שלומך מאנשים שמשפילים אותך. שמשחילים בין השורות במסווה של קירבה ואהבה מסרים קשים מאד של פיחות בערכך. יש פתגם שאומר קירבה מולידה בוז תתרחקי מאנשים חסרי גבולות שמתקרבים ואחר כך מזלזלים ומקטינים אותך. את יכולה לעשות את זה. יש גם סוג אחר של קשרים שתומכים ומזינים ללא מעורבות יתר ללא סימביוזה יש לך את החוש הנכון שמוביל לבריאות נפשית אני מרגישה את זה. אל פחד . תבחרי נכון. וכמו שדה אני שואלת מי או מה קרה ספציפית? ולוורד אני חייבת לומר ריגשת אותי כתבת מדהים.

פיה יקרה כל-כך מבינה את ההרגשה הזאת, מצד אחד להסתיר בכל הכח את עברך, למרות שאת לא אשמה בכלום אבל בכלום... כדי שלא יפגע מקום העבודה שלך, הקשרים החברתים וכו... כשקראתי את מה שכתבת נזכרתי במשהו שקרה לי לא מזמן. כשהיתי נשואה היתה לי חברה טובה, שגם היתה שכנה שלי. למרות שהיתה טיפוס אינטרסנטי נתתי לקשר החברי צאנס כשהיא בחרה ללכת ללימודים אקדמיים ישבתי אתה שעות וימים להכין אותה, ראיתי בעניים כלות איך היא לומדת ומצליחה, עשיתי כל מה שיכולתי בשבילה בתחום הזה של להכין אותה ללימודים, למרות שהייתי אחרי לידת תאומים. היא ידעה שאני לא חיה טוב עם הנבלה הזה, אבל מעולם לא הציעה עזרה בכלום, ואני מבחינתי לא שיתפתי הרבה... אחרי שנה וחצי ראיתי אותה במיקרה, היא דברה בקורקטיות מגעילה בחרה לספר לי רק על הלימודים מתוך ידיעה ברורה איזו תחושה של החמצה קיימת אצלי בנושא הזה. וגרמה לי להבין במילים מפורשות, שכל קשר איתי הוא כרגע בעייתי בגלל שהייתי במקלט לנשים מוכות. במשך תקופה מסויימת התהלכתי עם תחושות קשות של כפיות טובה כזאת מצידה, אחר כך אמרתי לעצמי שהיא לא ראויה להחשב לחברה שלי ולא להיפך, וגם קיבלתי חיזוק לדעה הזאת שלי מחברה משותפת, שכן בחרה להישאר חברה שלי למרות הכל, סתם חומר למחשבה לגבי מי ששופט אותך על עברך. כל הטוב שבעולם ליאור

זו התנסות מכאיבה. אני יכולה להבין כי גם לי קרו דברים דומים. על רקע שלא ברור לי עד היום כשהאקס שלי עזב אותי ובתוך כל התקופה שהוא התעסק עם מישהי אבל עדיין היה בבית והיה פשוט נורא(כי הוא הפך מתעלל ואלים), החברה הכי טובה שלי אז ניתקה איתי כל קשר. בעניין הקשרים שבהם אני לא חושפת את העבר, זה לא נובע מרוע של אנשים. רובם יודעים בקוים כלליים על הרקע שלי אבל עם תיאורים פלסטיים או מצבי רוח קשה להם. וכשאלו קשרים מקצועיים חבל לשרוף אותם מה עוד שאני מתחילה הרבה דברים חדשים לקראת שנת הלימודים הבאה ומצפים ממני להוכיח את עצמי. אני מודה לכל מי שהגיבה לי. מעדיפה לא לכתוב פרטים. חושבת שבפורום קשה להכיל משהו כזה וגם קצת קשה לי לכתוב על זה עוד בעצמי. אני צריכה לנוח מהסיפור הזה ולתת לפצע להגליד למרות שכל פעם שמשהו מעורר אותו זה כואב מחדש... ולמרות שכאן אני מרגישה מאוד רצויה... דברים מהסוג הזה שכתבתי עליהם בעבר רודפים ומענים אותי כי הם פותחים פצעים ישנים.

תודה ,,,,,,,,אופיר יקרה.LOVE ולליאור,אני הפסקתי מזמן כל קשר עם אנשים בדיוק בגלל סיבות כאלה.למה לתת מהלב מהנשמה למישהו ? למה להשקיע ולעזור בהגזמה .? לא שעשיתי על מנת לקבל תמורה חלילה. אך למצא עצמך בזמן צרה לבד, כשחברתך הטובה תפסה רגליים וברחה?,, נכון צריך לדעת למצא את האנשים הנכונים ללמוד לעשות קשרים מחדש נכון צריך איזון ביחסים,,אך תגידו למי יש כח ? אני כבר ניכוותי . אני רק יודעת מאחורי כל אדם יש אינטרס .ואני לא אוהבת את זה. אפילו במגזר החרדי .שנחשב לשם שמיים חברות,אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך וכו'. מצטערת שאני נישמעת פסימית . כשניקווים ברותחין ניזהרים ב,,קרים ,, מה שצריך הוא לשנות את דפוסי המחשבה האלה. ואין לי גם לזה כוחות. בקשר לחברתך , גם לי קרה דבר דומה ואף יותר מזה.כך שמאז חמש עשרה שנים שאני מחוץ לתחום חברים, חברות, שוק הבשר, וכו'- וירואלים יש כמה בנות מקסימות על בסיס אימייל או מסנג'ר וזה כייף נהדר וזה מספיק לי. LOVE ו.

קראתי בעיניים כלות ומחולחלות את תובנותייך ואת האסרטיביות הנרכשת והלא מולדת ומובנת מאליה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתיחסותך אל חברתך המחוללת(תרתי משמע). ואני מצדיעה לך בשל כך ומסירה את הכובע (של האקס המיתולוגי:-) בפניך. יש לי מודעות גבוהה לנקודות התורפה שלי, אך כעגלה ערופה, חרופה, אני נוסקת שוב ושוב לאותו בור שחור- בור ללא תחתית של אכזבה וולא תכלית. למרות המודעות וחרף ההתפכחות והפיקחות ועל אף האינטואיציות הגבוהות שניחנתי בהן, אני חוששת לפגוע, להכאיב, לאכזב. וחרב הניצול הנה חרב פיפיות בידי שוחרי הנצלנות. ואני נוחלת באופן חוזר ונשנה- אכזבה ושוב אכזבה מיחסים חד צדדיים, לא סימטריים, לא הוגנים ומהוגנים. שוחקים(בש') ולא שוחקים(ב'ש). מעולם לא חוויתי מערכת יחסים המושתתת על יחסי גומלין מעיקרה. והבעיה האימנטית והדומיננטית נעוצה בכך כי אנשים אינם מעריכים מתנות הנובעות ממחוות אנושיות- אישיות-חבריות-סולידריות. הם מעריכים רק אלמנטים מדידים בעלי ערך או שווה ערך פיננסי, שרכשו בדמים מרובים, בזעת אפיים וכפיים. בריבית והצמדה- טבין ותקילין. וכפי שהתבטאה אירידולוגית מומחית בחסד עליון, אמש, כאשר הגעתי לאבחון אצלה: אל תצפי שאנשים יעריכו את הלב הזהב והרחב שלך. לדידם: זה מובן מאליו. (וברי לי כי הם מחפשים בנרות נקודת אחיזה בי בנקודת התורפה שלי) עליך ללמוד להיות אסרטיבית (אומנם בדרכי נועם, במתק שפתיים בחינניות ובנון שאלנטיות אך בהחלטיות) אחרת לא רק שלא תתוגמלי בהתאם ולא יעריכו את פרי מאמציך ומיצייך אלא תגיעי למצב מתבקש של התמוטטות עצבים טוטאלית ולא תוכלי להרים את עצמך. לא למען עצמך. והיא הנותנת שלא למען היזון זולתך. וכאמור: לצורך היזון נדרש איזון! ואני לומדת זאת על בשרי בדרך הקשה, המתישה, הארוכה ובעודי צועדת על המשוכה! אני גאה בך, ליאור. את מעניקה לי שביב של תקווה לתיקון ומבליחה לכיווני את קרן האור.