*טריגר* למה?
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
הכתבה על יובל זמיר הופכת לי את הבטן? למה אני מזדהה עם התוקפים ומנסה להבין כל הזמן? אולי כי זה מה שהייתי מייחלת לו בסתר ליבי מבני המשפחה שלי ומהתוקפים האחרים? ההודאה באשמה. לקיחת האחריות. זה הכל. ולמה יש עוד ועוד כעס בפנים? ותסכול? ולמה כשמרגישים כעס על דברים בפורום אסור להגיד אותם. מרגישה שצריכה לשתוק או ללכת למקום אחר. יודעת שיש בי הרבה כעס ואולי זו השלכה. אם לא בעצם הרגש אז ברמות שלו. ובכל זאת. כאילו שלא יכולה להיות ממש אני עד הסוף בשום מקום.
אנשים חסרי ביטחון שאינם בטוחים בערכםנוטיםיותר מאנשים בעלי ביטחון עצמי לכעוס לפגיעות קלות ומצבים דו משמעיים.אולם כאשר מדובר בגילוי הכעס אנשים כאלה נוטים להסתיר את כעסם מחשש שיהפכו את הקערה על פיה או שיהיו למטרה לתגובת נגד קשה. בשל פגיעותם הם נוהגים לחשוב שזילזלו בהם ולא נהגו בהם בכבוד הראוי. לא תנאיי החיים בלבד מסבירים את כעסם התדיר אלא הנטייה לכעוס מעידה עליהם כבני אדם . חייבים להתמודד עם הכעס ואפשר לחוש אותו אך לא לתקוף איש לשלוט בתוקפנות. שלך ורד
אבל נראה לי שהנושא אצלי ואצל אנשים בכלל הוא קצת יותר מורכב....
פיה יקרה, על איזה דברים בפורום בדיוק את כועסת? ולמה את חושבת שאסור לך להתבטא? להגיד בדיוק מה מפריע לך? חבל כי אני כן חושבת שאת יכולה להביא לכאן דברים שמפריעים לך.
קשה לי למצוא את המילים הנכונות. אני מניחה שזה קשור לחוסר הבהירות של איך דברים מתנהלים. וגם הכתיבה שסובבת סביב התקשורת ומה שהיא עושה מסיפורי הטרדות או יותר למיניהם. כאילו שזה מסיט את מרכז הכובד ממה שעובר על בנות שכותבות פה. וגם שלפעמים זה מעורר אצלי בפנים מערבולות. לגבי מה שעובר עלי. איך נכון להגיב. כשיש הרבה התרסקויות וזה מאיים. לא יודעת איך לפרק את זה. מישהי אמרה לי פעם בפורום אחר שאם לא טוב לי וזה יותר מדי אני צריכה לקבוע לעצמי את המינון. אבל אני מחפשת מקום בשביל התכנים האלו ואז... תסכול. לא מצליחה או לא מעיזה לכתוב על הגעגועים לבנות, הקושי להעריך את התפקוד שלי ולשפר אותו בעצמי, הפחד מהשאלה אם העולם יקבל אותי, אם יצליח לי מה שאני רוצה אם אני לא אתרסק והתשובות, יודעת שהן מסובכות. לא יכולות להיות מקופלות בשלושה משפטים.
