שישי של שלום של אהבה ושל נחמה

חלף שבוע בדיוק מאז העץ האחרון שלנו בנושא משהו חיובי שקרה לי השבוע יודעת שקשה. אבל אולי בכל זאת? תנסו? ושיר מקסים שלוח באהבה לכולן. משירי שני סתוים אישהו משהו מישהו שם - ושחר שחור ושחם שט. הנהר, העלים בנשירת רשרושם שיר החורשה. אני עוברת - אני עוברת כמו הסתו הזה המציב את רגלו על קרח ראשון דק וכהה ושביר, ונופל ונקבר בסגריר של שחר שחור. אני עוברת כמו הכוכב הזה הנופל לאיטו לתוך אור אין אור אל מאחורי האופק המחוק, ושם יפגש עם לילה אחר. מאת לאה גולדברג.

אבל פה אין קרח בסתיו וגם לא בחורף... עבר לי איזה שיר אחר מאוד מלנכולי בראש. בביצוע נתנאלה אבל אמרנו אופטימיות ומשהו טוב. הטוב שלי היה בדברים הקטנים. שהמשכתי לעבוד. שעכשיו אני בהמתנה עצבנית לתשובות. וצריכה להמשיך. עם שגרה של גידול ילדות, עם התקציב שלוחץ, עם ניהול המשימות וסדרי העדיפויות. אולי הדבר הטוב זה שממשיכה להאבק ולא מוותרת. עומדת גם בפני אנשים מניפולטיביים. שרוצה לכתוב ולעשות משהו שמאמינה בו. אני שמחה באיך שהבנות שלי גדלות. בזה שרגע אחד ההתמודדויות בטיפול מפחידות. המשמעות של מה שהיה ומה זה עושה לי בחיי היומיום. אבל אני רוצה להבין ולפצח את החד מימדיות ולגבש "ראיית עולם של גדולה" מקווה לפני שאגיע למוסד סיעודי והסניליות תשתלט עלי כי התהליך מרגיש לי כל כך איטי...

וצחקתי בסוף. מרוב הזדהות. ככה בדיוק אני מרגישה . שהחיים שלי בתהליך של למידה וצמיחה אינסופית עד שאזדקן ואז מה? אמות חכמה נורא? השבת עוברת בסימן של התארגנות בתוך קופסת הגפרורים שקרויה בית בקיבוץ. עכשיו אני מבינה למה קוראים לבית בקיבוץ חדר... אנחנו חמש נפשות בשני חדרים וסלון. אז סגרנו בוילון של אמבטיה חלק מהסלון הפצפון ועשינו לילדה חדר משלה... כמה שהיא פורחת וזורחת. בת תשע וחצי וכבר כמהה לפרטיות משלה... אוטוטו גיל ההתבגרות.... וגם אני מרגישה צורך בחדר משלי. רק שלי. יש לי במה למלא אותו. וירג'יניה וולף כתבה על הקושי של נשים יוצרות במטאפורה של חדר משלה. אין לה חדר משלה. כביכול כל הבית בניהולה אבל כולם נכנסים ויוצאים מהמרחב שלה. הפיזי והנפשי. אז איך אצלכן בדירה? יש לכן חדר משלכן? למי מותר להכנס אליו? ולמי אסור? שבת נעימה שתהיה לכן.

שבת שלום לכולם/ן שבת חמימה...שלוה ושקטה... ציטוט לשבת: כשאלוהים ברא את האישה הוא היה ביומו הששי וכבר נכנס לשעות עבודה נוספות. מלאך הופיע ושאל "מדוע אתה משקיע כל כך הרבה זמן ביצירה הזו?" ואלוהים ענה: "ראית את המפרט שלה? היא צריכה להיות מתאימה לשטיפה אבל לא מפלסטיק, צריכים להיות לה יותר מ-200 חלקים נעים, כל החלקים חייבים להיות ניתנים להחלפה והיא צריכה להיות מסוגלת לעבוד תחת כל סוג של דיאטה, שאריות וכו'. היא צריכה שתהיה לה יכולת לחבק ארבעה ילדים בו זמנית יש לה נשיקות שמסוגלות לרפא החל משריטה בברך ועד שברון לב, ואת כל זה היא צריכה לעשות בשתי ידיים בלבד" המלאך היה המום מן הדרישות. "שתי ידיים בלבד?!.... בלתי אפשרי! וזה רק הדגם הסטנדרטי? לדעתי זו יותר מדי עבודה ליום אחד... חכה למחר כדי לסיים" "אין סיכוי!" השיב אלוהים "אני כל כך קרוב לסיום וזו גם היצירה האהובה עלי ביותר אני עושה אותה מכל הלב!. היא מרפאה את עצמה כשהיא חולה והיא יכולה לעבוד 18 שעות ברציפות" המלאך התקרב ונגע באישה... "אבל אדון עולם, היא כל כך רכה..." "היא אכן רכה" אמר אלוהים. "אבל עשיתי דגם מיוחד, אין לך מושג איזה כוח סיבולת יש לה ואיזה הישגים היא יכולה להשיג" "היא תהיה מסוגלת לחשוב?" שאל המלאך אלוהים ענה: "היא לא רק מסוגלת לחשוב, היא מסוגלת להפעיל היגיון בצורה יוצאת דופן והיא גם מסוגלת לנהל משא ומתן" המלאך נגע בלחיה של האישה ואמר: "יש כאן סדק... אמרתי לך שאתה מנסה לשים יותר מדי דברים בדגם אחד" "זה לא סדק... זו דמעה" תיקן אותו אלוהים "למה צריך דמעה?" שאל המלאך ואלוהים אמר: "הדמעות הן דרכה להביע את שמחתה, את עצבותה, את איבוד האמון, את אהבתה, את בדידותה, את סיבלה ואת גאוותה." זה מאוד הרשים את המלאך. "אתה ממש גאון אדוני, חשבת על הכל. האישה היא יצירה ממש מדהימה" אכן כן! לנשים יש כוחות מפתיעים. הן מסוגלות להתמודד עם קשיים, נושאות נטל כבד מאוד, אבל יש בהן המון אהבה ואושר. הן בוכות כשהן שמחות וצוחקות כשהן עצבניות. הן נלחמות למען אמונתן, מתנגדות לאי צדק. הן לא מקבלות את התשובה "לא" כשהן משוכנעות שישנו פתרון טוב יותר. הן מונעות מעצמן, על מנת להעניק למשפחתן. הן אוהבות אהבה שאינה תלויה בדבר. הן בוכות כשילדיהן מצליחים ושמחות כשחבריהן משיגים השגים. הן סובלות על אובדן אנשים קרובים ולמרות כל זאת, הן חזקות גם כשנדמה שאפסו כוחותיהן. הן יודעות שנשיקה או חיבוק יכולים לרפא לב שבור. אבל יש לאישה פגם אחד. היא שוכחת את ערכה. שבת שלום אידה

באמת מוריד דמעה הסיפור הזה... אולי כי אני אישה. ואולי אנחנו שוכחות כי זה הרבה לזכור.