שיר ששרה חוה אלברשטיין,כל מילה שם נכנסת חזק פנימה,

על החול החם הנושק לים, כף רגלה, קטנה, לא תשוב לשם. היא פסעה, שקטה, צעדה לבדה, בלי מילים אל המים, בעצב. הגלים כיסו את פניה, מים כחולים מלח וקצף. איזה מין כאב את קולך השתיק, איך אותך הכניע כאב עתיק. חרש הגלים סובבו ועטפו את גופך, ונשקו לעינייך. הם איתך עדיין בלב הים הגדול, אלף שיריך. למה אלפונסינה, מדוע לשם? איזה שיר חדש ביקשת לך בים? נשמתך נישאת לה ברוח מלוחה, לא תשוב לכאן, לא תביא עוד זמר - תעופף, תרחף עד אין גמר, ואת אלפונסינה, תישני במנוחה. בנות הים שרות לך מאז לכתך. אלמוגים הניחו ליד ביתך. מגעל נוצץ, דגי זהב וכוכב מרצדים, סובבים יום ולילה. לא יודע איש את הדרך, רק אלוהים, רק הוא למעלה. איזה מין כאב את קולך השתיק, איך אותך הכניע כאב עתיק. חרש הגלים סובבו ועטפו את גופך, ונשקו לעינייך. הם איתך עדיין בלב הים הגדול, אלף שיריך. למה אלפונסינה, מדוע לשם? איזה שיר חדש ביקשת לך בים? נשמתך נישאת לה ברוח מלוחה, לא תשוב לכאן, לא תביא עוד זמר - תעופף, תרחף עד אין גמר, ואת אלפונסינה, תישני במנוחה.

כאילו שהוא אמור לסחוף איתו את כל הכאב...

שיהיה לך שבת קסומה ומקסימה. המתוסכלת האלמותית.

הים ואני כבר מכירים משהייתי קטנה,הים היה מקום המפלט שלי מכל הרע שמסביב לים סיפרתי את כל הדברים,בים אספתי צדפים,לים יש חוזק עוצמה כוח,והייתי שואבת אותם ממנו, אבל עם הכוח והעוצמה יש בו משהו מושך להכנס אליו ולהבלע בין גליו,כאילו להתאחד יחד,ילדה אשה ים זה גלים,וכאב זה גלים ולכן החיבור,אולי הים לוקח את הכאב איתו, תמיד המחשבה שלי זה לסיים את החיים שלי בים,בתוך החיבוק הסופי שלו. בתוך המרחב ללא גבולות,המרחב שלא נגמר בים יש המון מיסתוריות גם מה שגם מחבר אותי אליו.

וההרגלים מכח האנרציה..לשרוד- לא לטבוע..לבעבע...לעלות, להתעלות... להאחז חזק בשארית הכוח- לשארית הפליטה... שיר מהפנט! ושוב: שבת שלום ומבורך... ולא בברוך...

קרובה מדי אל פני הים... נשארו רק סנטימטרים ספורים עד שאוכל לצלול אל מעמקיו... אל תוך שלוותו הבוגדנית... http://www.geocities.com/veraloni/shahaf.jpg