מבט על,:-(

בזמן האחרון,כאילו לא אכפת לי,כאילו אני לא מתגעגעת,כאילו לא כואב לי,כאילו אין לי משפחה למרות שיש פיזית אבל רגשית כבר בתור ילדה גידלתי את עצמי בתוך הקוצים הדוקרנים יש לי אח האח שפגע בי,יש לי אח שהיה שומר עלי שהייתי רבה עם אמא שלי,אח שתמיד היה מגן עלי שברחתי מהבית, אבל האח הזה גם פגע בי,הרס את כל התמימות שלי כילדה,הפך את העולם שלי על פיו, ואני לא אכחיש שהוא חסר לי,אנחנו עכשיו לא מדברים בכלל כבר כמה שנים,היה בינינו עימות לא צפוי שבו הודה בהפוך על הפוך שהוא פגע בי, אמא שלי אמרה לי אז שהיא תאמין לי רק אם אני אעשה עימות איתו,ורציתי שהיא תאמין ובלי הכנה ככה ביום אחד באתי אליו ועשיתי את זה, לא נורא חד פעמי פחדתי מהעינים שלו שנכנסות עמוק פנימה ,והפחתתי את חומרת המעשים שלו, והוא סיפר לגיסתי על העימות שלנו,והיא לא האמינה לי שהוא פגע,וגיסתי היתה חברה שלי לפני שהכרתי בינהם אני הכרתי בניהם בחתונה שלי, וכל פתיחת הסיפור גרמה לקרע מאוד גדול ביני ובינה,ויום אחד היא אמרה לי שהיא לא רוצה קשר יותר איתי ושאני אפסיק לבוא לשם, ואז התנתקי תפסתי מרחק וככה עברו כמה שנים נולדו לאחי ילדות ,אחת ראיתי פעם אחרונה שהיא היתה בת שנתיים והיום היא צריכה להיות בת 8 או 9 והשלישית בכלל לא הכרתי אז אני דודה מרחוק,הכל אצלי מרחוק,יש לי הורים מרחוק,אח מרחוק,אחיניות מרחוק ותינוק שלי מרחוק, לפעמים בא לי סתם לקפוץ לאחיניות שלי,לכייף איתם,אין לי את זה,מרגישה מבודדת,נטולת משפחה,חיה כמו קקטוס קוצני במדבר, השיא היה ש/אבא שלי היה מאושפז בבית חולים והיה צריך לעבור ניתוח הלכתי לשם בלי לחשוב פעמיים,אחי גם היה אמור לבוא וששמע שאני מתכוונת להגיע הוא לא רצה לבוא ואז אמא שלי תוך כדי המתנה שהוא יצא מחדר ניתוח לא הפסיקה לעקוץ אותי ולרדת עלי עם המילים הארסיות שלה,ואני שתקתי לא רציתי לעורר מהמומה כי היה לי הרבה מה להגיד אני כל הזמן סופגת וסופגת את הרעל שלה, כל הזמן צריכה להיות סוג ב בשבילה אחי מקום ראשון,אני פרי באושים,כל הזמן צרכה לוותר כמו בחגים הם בחג הראשון כולם ביחד,אני פשרה בחג השני, חסר לי משפחה נורמלית,משפחה זה מבנה, אצלי הכל רעוע,כולם במשפחה חוזרים הביתה אצלי כולם נפוצו לכל עבר, הכל עולה בעקבות יום המשפחה שהיה ,מה זה בכלל משפחה??????????????? מה זה לחכות, לדאוג ו,להתגעגע , למישהו יקר, מקום שרוצים להיות בו,שמרגישים רצויים,אין לי מקום כזה שם,כל ביקור שם הוא טעון אז הפסקתי גם ללכת להורים שלי, נטולת משפחה,וההרגשה היא מכאיבה מאוד,הרגשה שאין שום מקום בשום מקום יש פיזית אבל רגשית הכל מת כבר מזמן בילדות שלי. גם האדישות שלהם,האי אכפתיות,מכאיבים כמו סכינים בלב, לא מרגישה שיש לי למה לקום בבוקר,או למה להמשיך בכלל. אני פה ושם,אני חיה אבל מתה

קורע את הלב לקרוא על הנסיבות הטראגיות של חייך ועל אובדנים כה רבים- חוזרים ונשנים... אובדן האמון, התמימות, המשפחה, ההגנה, אובדן:"ביתך הוא מבצרך".. .אובדן בנך יקירך- מעל לכל(שהרי הוא היווה חוויה מתקנת ונחמא פורתא)... אך האומנם בכל התוהו ובוהו ובכל הכיאוס והמיאוס...אין לך במה להתנחם??! במה להאחז? כטובע עלי עוגן? מחזקת ותומכת...ודואבת את כאבך..