יש רגעים כאלה,שבא להעיף את הכל,החלום שלי תמיד זה,

ללכת איפה שההורים שלי גרים,יש להם בר עם המון משקאות,לקחת ובהינף יד להעיף את הכל,על הרצפה לשמוע אייך הכל מתנפץ,והמשקה נשפך על השטיח שלהם ומשאיר כתמים,תמיד הבית היה נקי יותר מידי,אסור היה ללכלך,הספל תמיד צריך לחזור למקום שלו משטר וסדר היו שליטים שם בא לי להרוס להם את הכל,להכאיב להם על מה שעשו לי,וגם מה שהם עושים היום אמא שלי משאירה לי הודעה במשיבון שיהיה לך שבוע בריא וטוב,ולא אומרת אמא אלא את שמה הפרטי, אולי היא כבר לא רוצה להיות אמא שלי,אף פעם בעצם היא לא אמא שלי,כי אמא לא מתנהגת כאילו אין לה בת בכלל, אז אני בועטת בהם ובעצמי,שוב לא הלכתי לעבודה וגם לא אכפת לי בכלל, כבר לא אכפת לי כלום בעצם,ואולי אכפת לי וכואב יותר מידי וזה בעצם הפוך על הפוך כמו ילדה מרדנית וכועסת על כל העולם ילדה שרוצה להשתולל ולהרוס את הכללללללללללללללללללללללללל ושלא יתקרבו אליה, יש בילדה הזאת הרבה זעם,הרבה כאב,ואני אפילו לא מצליחה להתקרב ולחבק אותה כי גם אותי היא מעיפה היא הקול הצעקני והצווחני שלי,היא הקול שרוצה לנקום באלה שפגעו בה.

ללב שלי אין בית אין לו קירות אין לו תקרה אין בו חלון לסגור מול הרוח הרעה ללב שלי אין בית אין לו חצר אין בו ברז מטפטף שיכבה אותו כשהוא בוער ללב שלי אין בית אין לו דרך אין לו שביל

לעזורררררררררררררררר לעצמיייייייייייייייייייייי יותר, לתתתתתתתתתתתתתתתתת לעצמממממממממממייייייייי ידדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד לאאאאאאאאאאאאאא אכפתתתתתתתתתתתתת לייייייייייייייייייייייייייייייי מכלוםםםםםםםםםםםםם נהייתיייייייייייייייייייייייי אדישההההההההההההההההההההההההההההההההה