משהו שכתבתי פעם ועכשיו מרגישה אותו דבר :-(
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
אני כמו כולם אבל אחרת הצחוק שבחוץ הבכי שבפנים כמו כדור ביליארד נחבטת לכל הצדדים מנסה לעצור לשכוח מנסה לחבר סיפור אחר שם אני לא שחקנית ראשית אני מסרט אחר השקט שמכיל אלפי מילים שנבלעות אחת בשניה נוגעות לא נוגעות מרגישות לא מרגישות השקט והסערה חוברים יחד למערבולת מסתירות את הילדה שצמחה בתוך החלל בתוך האין בתוך הגלים של הים קבורים הסודות בתוך הקירות נבלעו הצעקות בתוך החושך קבורים הפחדים הפלאש שמבזיק ומקפיא את הרגע מותיר הרבה שאלות מדפדפת בספר של חיי דף אחרי דף זכרון ועוד אחד תמונה ועוד אחת מחול של זכרונות מרקדים בזדוניות רוצה לקרוע את הדפים לחתיכות קטנטנות להעיף ברוח האין סופית המחניקה מאבק דרכים רוצה למחוק את הזכרונות לקרוע כמו סליל הקלטה שחוזר על עצמו לא רוצה להמחק פעם אחת היתה ילדה קטנה שגדלה בתוך בית עם גג אדום וארובה ועשן כמו באגדות פעם אחת היתה ילדה קטנה שלמדה לגדול מהר והשאירה את תומתה ותמימותה כמו באגדות
האמירה הזאת מעוררת אצלי שתי תגובות מנוגדות: מצד אחד - האם קיים דבר כזה "כמו כולם"?! הרי כל בן אדם הוא מיוחד במינו ולא ניתן למצוא עוד אחד כמוהו. ומצד שני - האם את באמת כל כך שונה מכולם? אני יודעת שישנם עוד כל כך הרבה אנשים (ואני ביניהם) שהרגשות שאת מתארת שותפים גם להם.
את כמו כולם מגיבה לדברים קשים.... לאובדן התמימות.. בוכה וגם צוחקת... רוצה לשכוח... להפסיק לפחד... להפסיק לחיות את אותם הימים... להתחיל לחיות.. לגעת באושר את יחידה ומיוחדת... כמוך יש רק אחת!!! אידה
אידה אני לא מרגישה יחידה ומיוחדת,ואני מרגישה שתמיד זה ילווה אותי מה שעברתי שם, אני לא אצליח לבנות זוגיות נורמלית,או לחבוק שוב ילד, פרי בטן ,כי אינטמיות בשבילי זה בלתי אפשרי,ואם זה אפשרי אז עד גבול מסוים, ואיבדתי הרבה דברים בדרך גדילתי,שאני לא יודעת אם פעם אני אצליח למלא את כל החלל הזה ואושר היה לי פעם והוא נגמר מהר,לא מאמינה בזה יותר. ואני עדיין מרגישה כמו כדור ביליארד שנחבט כל פעם במקום אחר,ונזרק לפינה והחבטה כואבת מאוד ומסחררת אותי.
