במה עוזר טיפול?

רציתי לשאול... אני בשנות העשרים המאוחרות, ועברתי כל מיני סוגים של טיפולים, הרבה בעיות בריאותיות והרבה בעיות רגשיות. עברתי אונס, תקיפה מינית בתור בחורה ופגיעה מינית בתור ילדה. מילדות אני סובלת מדכאון, ייאוש ורצון עז לוותר ולהרים ידיים. יש כוחות גדולים ממני, שעוד שומרים אותי כאן. מעבר לזה אני סובלת מהפרעות אכילה מגיל ההתבגרות - אנורקסיה, בולימיה בגיל יותר בוגר ואכילה כפייתית. אני יכולה לדבר על הדברים האלו, לא עם כל אחד, אבל עם האנשים הנכונים אני יכולה להגיד,עשיתי הרבה עבודה עם עצמי, ועם מטפלים וקבוצות. רציתי לדעת מה בדיוק אמור לתת טיפול, כי לדבר ולדבר לא נראה לי עוזר. אין בי כעס לא עלי ולא על אף אחד, אין לי רגשות אשמה, רק בור גדול של ריק, כאב, יאוש ודכאון. האם זה יכול באמת להעלם פעם? איך אפשר לשים הכל בצד ולחיות חיים טובים ומאושרים? יש בכלל אופציה כזו? מחכה לתשובה שתעזור לי להעביר עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה....

אגב שכחתי להגיד, שאני כבר בקושי עובדת, ניתקתי קשר עם המון חברים, ואני לא מסוגלת לפתח קשר נורמלי עם גברים.... :(

מותר לשאול איך את יודעת שאין בך כעס? כי לפעמים הכעס מוחבא עמוק... טיפול טוב הוא יקר. יקר כספית אבל גם יקר כי אין לו תחליף. ובמקומות הציבוריים גם כשיש כבר אנשי מקצוע טובים, יש תקופת המתנה, והגבלה לפעם בשבוע כשלפעמים מה שהנפגע זקוק לו הוא לפחות שעתיים טיפוליות בשבוע אם לא יותר ולפעמים התערבות מתחומים אחרים כמו טיפול באמנות או תנועה שעוקף את המחסומים המילוליים. את נושא הכעס יש דרכים מדעיות לאבחן היום (בעזרת שאלונים מיוחדים). בעניין הבור הנסיון שלי מראה שהוא ניתן למילוי גם אם לא עד הקצה. אבל הנסיון שלי הוא רק הנסיון שלי והקשר הוא מסובך, כי מארג של חומרת הפגיעה, מבנה האישיות המולד ואיכות הטיפול והקשר שנוצר עם המטפל הוא שמשפיע על יכולת ההחלמה. אין תרופות פלא וקשיי הקיום ממשיכים להעיק גם כשניצני ההחלמה כבר נראים לעין. אני חושבת שהמחוייבות האישית לתהליך גם היא חשובה. הנכונות להשקיע ולא להפוך ליצור חסר ישע שמחכה שירפאו אותו וידאגו לו.

כן כן.

יש תקווה. יש התחדשות. יש התנערות מדפוסים ישנים. ראיתי מקרים שהוגדרו כחסרי תקווה אבל ההחלמה והשיקום וכוח החיים שמים ללעג לעיתים כל אבחנה מלומדת. מדובר בתהליך. אמר המלט מילים מילים מילים.... מילים כשהן רק טחינת מים ללא אפקט רגשי הולם בלי הרגש הנלווה אליהן הן אכן דקלום שאינו משרת אף מטרה לא בטיפול ואף לא בחיים. איך להתחבר אל עצמך, אל הרגשות שלך, שהם כרגע ייאוש וכאב ריקנות ודכאון לא תמיד הטיפול המילולי הוא הדרך להתחבר למקום כל כך בסיסי וראשוני של חסכים. הייתי מציעה לך לשקול טיפול באומנות. בייחוד פסיכו דרמה. כשהמטרה אינה לדבר על אלא לחוות מחדש בסביבה בטוחה את ולהוציא את כל המורסה שנוצרה . לא כל מטפלת יודעת ורוצה להגיע לשם. חפשי מישהי שלא מנסה לברוח מהכאב שלך ולהרגיע אותו. והשימוש באומנות ובתאטרון בהחלט משרת מטרה זו. עם זאת כמובן שליווי של בריאות הנפש גם תרופתית וגם אולי בשיטה של עבודה קבוצתית כשהקבוצה מלאת אנרגיה ואינה ערפד אנרגטי...הם הכרחיים. יש חיים אחרי התקיפה המינית אחרי האונס וההתעללות ויש חיים טובים. האמיני בכך.

אופיר, מילא אותי תקווה לקרא את ההודעה שהשארת לי. המון תודה אני לא יודעת איך יתקדמו התהליכים, אבל יש לי הרגשה שאני עוד אהיה פה לקבל חיזוקים וחיבוקים. ובכל אופן מבטיחה להיות כאן כשהכל יהיה יותר טוב, לעזור לאחרים.

מקווה יקרה ראשית ברוכה הבאה לפורום.! מוזמנת להשאר ולהיות חלק ...להתחזק ...ואולי אף עם הזמן להחליט על טיפול... טיפול זוהי הדרך העיקרית לעזור לעצמך...לגעת בדברים הקשים, הכואבים....מה שאת מרשה ולא ...לא מרשה לעצמך להרגיש ולדעת על קיומם. להחזיר את האמון באנשים , במערכות יחסים, באינטמיות שלא פוגעת ועוד... הדרך לעשות זאת היא דרך טיפול...דרך בניית האמון ,הבנת ההשפעות של החויות הקשות, התמודדות....ובעיקר לשתף ולא להיות לבד... אני מבינה ומצטערת שעברת חויות קשות... שמשפיעות עלייך בהתמודדות שלך בתחומים שונים..... אני מקווה שתוכלי לשים עצמך במקום ראשון.... להבין שמגיע לך יותר... ולאפשר לעצמך לבקש עזרה ולפנות לטיפול בהצלחה ואנחנו כאן אידה