ציפור זרה מילים רחל שפירא

האתמול מביט בך בגבך ואת מצידך לא שוכחת תמיד את משוחחת עם מה שהיה ארוכים שורשי הפחד את פוסעת בעולם לאט ובקוצים רבים את נדקרת האם זהו ורד או קוץ בבשרך שממנו את יוצרת? שמרי נפשך מן התהום ומן הגובה האיום מיאושך שמרי נפשך את שומעת נשמה ואימה, ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האישה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחלומה על שקיפות עורך מאיר היום כמו נגיעה מיוחלת עכשיו את מסוגלת לראות את עצמך מקבלת אות של חסד שמרי נפשך מן התהום... נשמה ואימה, ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האישה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחלומה

מה שלומך הערב? פורשת לישון. נשתמע מחר.

זאת שאלה שגם אני שואלת את עצמי,בימים של טרום חג הפסח,בימים שהאין משפחה כמו בכל שנה מתחדד,התחושה שאין מקום משלך,וצריך לחפש מקום שיאמץ ללילה אחד, שכולם מסובין,יש לי שתי אפשרויות,אחד אצל הידיד ואחד אצל השכנים שלי,אבל לא מרגישה חיבור,לא מרגישה תחושת שייכות,כאילו אני מסתפחת לערב הזה,המשפחה הגרעינית כרגיל מסובין יחד הם ואחי ומשפחתו,ן כל הפוגעים יושבים יחד,ויצרו להם עץ משלהם עם שורשים,ואני נטולת עץ,נטולת שורשים,רק לדמיין את הביחד שלהם,שכולם יודעים על כולם ובוחרים להתעלם ולשתוק,העיקר שהמראה שלהם שזאת אני לא תהיה שם להזכיר את מה שעוללו לי,כל אחד בדרכו שלו, נמאס לי להרגיש באויר,בלי מקום משלי,בלי שורשים משלי,השורשים שהיו לי המשפחה שאני בניתי בעצם נחתכה,וכל אחד פנה לכיוון אחר, ועכשיו שכולם עסוקים בשאלה אצל מי להיות בליל הסדר ולהתחיל בהכנות,הדבר היחיד שאני רוצה זה להתחפר ולישון עד צאת החג,לא יכולה לראות משפחה,לא יכולה לראות ילדים,תינוקות,לא יכולה לשבת בחג ולשים מסיכה שאני מרגישה שאני רוצה רק לבכות וצריכה לשחק את השחקנית שהכל בסדר, לא רוצה יותר לקחת אחריות על עצמי,להתמודד עם כל המציאות הזאת,עם המציאות הכואבת הזאת,המציאות הזאת שנראיית לפעמים בלתי אפשרית,שנראיית שזה יותר מידי למישהו אחד,להתמודד עם כל כך הרבה אובדנים,זה בלתי אפשרי בשבילי לשבת עם החבר לשעבר,שעדיין אני אוהבת אותו,ולא מסוגלים להיות זוג ,זה צביטה בלב שזה התפספס,או לשבת עם השכנים שלי שהם משפחה מרובת משתתפים,ולהבלע שם,ואני לא יכולה להגיד לעצמי שרק בשביל לא להשאר לבד אני אחגוג,את מה אני אחגוג בדיוק,החג עצמו הסמלים שלו אני אוהבת,אבל את כל נושא המשפחה אני שונאת שונאת את הזמן הזה שבו אתה מרגיש הכי לבד בעולם כמה שתהיה מוקף באנשים כי הגרעין הוא שאתה באמת לבד. אני שונאת להרגיש,ולא רוצה לשים מסיכה,רוצה להיות כמו שאני,ואני לא יכולה לאפשר לעצמי להיות אחרת,כי הכאב הוא עצום.אז הבחירה שלי זה להיות עם עצמי,בלי הסתפחויות לאף מקום.כי זה מה שמרגיש לי. בלי לסמן נקודת וי שהייתי במקום אחר,ולא "במשפחה שלי" .עד כאן מה שאני מרגישה הכאב מדבר מתוכי.