להמציא, לפנטז

אם הייתי ממציאה לעצמי את החג הזה. היו לי את הילדות שלי אבל אבא שלהן היה אחר. אולי אפילו רק בהתנהגות. ובראיה שלו אותי... הייתי מעדיפה בלעדיו. אולי צריכה להעיז ולפנטז שהיה לי חבר אחר. והיינו עושים כאן ליל סדר ענק. ואני הייתי מבשלת בטירוף, וכולנו בפסטיבל ניקיון ועריכת השולחן בכלים הכי הכי... והייתי שרה תוך כדי עבודה... והילדות שלי היו מסתדרות עם החבר שלי מצויין... איכשהו ההורים שלי לא בתמונה. כל פעם שאני מנסה לשים את העבר בחבילה צרורה, להשאיר אותו לטיפול, הם מוציאים משהו חדש, התבטאות מפחידה ומבחילה, משהו ששותל אפילו את המטפל שלי... ובמציאות? אני אמורה להרגיש שיש לי מזל... בדידות בפנים, בנשמה, אבל חברה הזמינה אותי, השארתי את ההורים שלי מאחור, עם רגשות אשמה אבל עובדה שעשיתי את זה.... גמרתי את ההכנות שלי אתמול (מרגישה את עייפות הידיים מפעולות הקילוף והגירור) הילדות שלי עם האקס השנה אבל זה לא שובר אותי כמו בשנים קודמות. וגם לא העובדה שאין לי זוגיות שאני כל כך רוצה ולא ברור לי איך ואיפה אני אמצא מישהו שבאמת אפשר להתחבר אליו, לא עוד עסקת חבילה. שומעת על כל כך הרבה נשים בודדות עם לב שבור מסביבי וזה מפחיד. ובכל זאת מודעת לתהום שמחכה מעבר לפינה, לרגשות המבלבלים, לזה שאין לי כל כך מקום לדיאלוג על מה שעובר עלי.... מקווה שיעבור לכן בסדר, נראה לי שבמקום הזה לאחל "חג שמח" כאילו כלום זה עלול להתפרש כחוסר רגישות ודריכה על יבלות...

שולחת חיבוק חם. אני מאמינה שעם החמימות והתובנות שלך כפי שהן מתבטאות אצלנו לא יקשה עלייך למצוא זוגיות חדשה בעיתוי הנכון ואולי בשנה הבאה הפנטזיה תתממש? שואלת את עצמי למה המרכזיות של בן זוג בחיינו? אשה לא שלמה אם אין לה זוגיות? מברכת אותך שאת יודעת לשמוח ולחגוג גם עם עצמך. זה כשרון אדיר. בטוחה שתמצאי את הדרך לפנק את עצמך הערב. מגיע לך ולבנות פה רק הטוב ביותר והנעים ביותר שיש. שיהיה רק טוב. אגב, מתחברת להצעה שלך לשתף גם בדברים חיוביים שקורים. אם כי באופן טבעי הכאב הבלבול והמצוקה הם חלק מהותי בהווית המציאות של הבנות פה. ויש פה את מלוא המקום לבטא את המציק, המחליש, המתיש. לבוא ולנוח אצלנו. ביחד. מההמולה של היום יום. את מוזמנת לפתוח עץ של דברים חיוביים. ואולי אפשר לאמץ אותו על בסיס קבוע?

חושבת שקשה לבד בעולם שלנו. בן זוג יכול להיות מישהו שמבין, אוהב, מפרגן, שמח וכואב איתך ומקבל בחזרה דברים דומים. יותר נעים ככה מאשר לבד... במיוחד כשהלבד מיתרגם להוויה שאין מקום שבו אפשר באמת להגיד או לספר... כי הסיפור יכול להיות מפחיד (לפעמים גם אותי), מאיים על אלו שלא מכירים מציאות כזאת, מעמיס (כמה אפשר לשכפל את הסבל) ולהיות בעולם הנורמלי הוא לחיות רק חלק קטן כשכל כך הרבה דברים מזכירים, כשהסיפור רוצה לצאת החוצה וללספר ולהחשף יש מחיר כבד. כי אני לא רוצה שהוא יגדיר אותי. אפילו כאן, הרבה פעמים אני מרגישה כמו קול בודד. מרגישה אשמה. אבל הקושי שלי השבוע הוא לשרוד בלי טיפול (וזה רק שבוע...), לעמוד במשימות שלי ובלוח הזמנים העמוס. ואחרי ליל הסדר של אתמול, משפחה נורמלית ומאושרת שפשוט חיה את חייה ומקבלת את אורחיה בזרועות פתוחות. אז יודעת להתנהג לפי הקודים ובגדול היה בסדר אבל זה לא היה שלי ואני רוצה כזה משלי. וכשחווים אותי בתור משהו שאני לא ולא נותנים לי להסביר, להלחם על המקום שלי, זה מכאיב, מתסכל משחזר, לא הולך ממני. משתחזר לתוך היחסים עם האקס, עם משפחת המקור, האנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים ומגינים הפכו להיות אלו שצריך להשמר ולהזהר מפניהם. זה עצוב. וזו מלחמת קיום מעייפת כמעט יומיומית