בעקבות כמה הודעות אחרונות

מצאתי לנכון להביא לפניכן קישורים בנושא עיבוד אבל. אבל הוא אותו תהליך רגשי מתמשך שבו אנו מפנימות אובדן משמעותי עוברות דרך עיבוד הרגשות הקשים המתלווים לכך ומגיעו למצב של השלמה עם האובדן. עם אלו אובדנים מתמודדות נפגעות תקיפה מינית? האובדנים רבים ושונים ואתן לא אחת מציינות אותם. כתם מדברת על אובדן הילדות. התמימות. אבדן הילדה הקטנה והבטוחה. יש אובדן של דמות ההורה המגן והאוהב. דמעה גם היא דברה על זה לא אחת. אובדן של קשר זוגי שהיה משמעותי. פיה דברה על החלק הזה והביעה תקווה לזוגיות טובה חדשה ואחרת. אובדן של דימוי עצמי חיובי משמעותי. כולכן העלתן את החלק הזה. של הבריאות הנפשית והרגשית הקודמת. שדה ניר הזכירה את החלק הזה ואת האכזבה מהתקדמותה בתהליך הטיפולי. ואלו מקצת האובדנים שאתן מתמודדות איתם מדי פעם יותר ומדי פעם יש תקופות של רגיעה פריחה והתקדמות. אולם בגדול וברקע ישנו הכאב של עיבוד אבל שטרם הושלם. רבות מהנפגעות שאני מכירה נמצאות בשלבים שבין הכחשה של מהות האובדן - סימן לכך הוא ההמנעות מקבלת טיפול נפשי סדיר כחלק חיוני לניהול תקין של חיי היום יום. למה הדבר דומה? לחולה סרטן שמסרב לעבור ניתוח שיכול להציל את חייו מכיון שהוא מכחיש כליל את המחלה. או לנכה שמסרב להשתמש בקביים ומרותק כתוצאה מכך למיטתו. המוגבלות אינה אם כן בעקבות הפציעה אלא בעקבות הסירוב ההכרתי להשלים עם התאונה עם הפגיעה ועם הצורך במיכשור שיאפשר יותר מרחב חופש פעולה ותנועה. אחרי שלב ההכחשה מופיע שלב של הצפה של רגשות מכאיבים מאד. רוב הנפגעות נשארות בשלב הזה זמן רב. בייחוד אלו שכאמור מתעקשות להסתדר לבד. אי אפשר לעבור עיבוד אובדנים כה משמעותים לבד. ויש צורך לתת אמון בדמות מטפלת או בכמה גורמי סיוע כדי לעבור את השלב המכאיב הזה. רבות נבהלות מעוצמת הכאב ונסוגות לאחור. ובכך מונעות מעצמן את המעבר לשלב הבא. כאשר בסופו של התהליך יש השלמה. רגיעה. פיתוח אמצעי איזון מחודשים ששומרים על יציבות ואפילו התקדמות הלאה אל מישורים חדשים שבשלב ההלם או הרגשות המכאיבים לא תיארתן לעצמכן שהם אפשריים. אבל הם אפשריים. http://www.tevalife.com/article.asp?id=642

פגשתי חברה לקפה ודיברנו על הטיפול ועל השאלה אם הזמן עושה את שלו או שההחלמה היא תוצאה של התהליך הטיפולי.היתה לי גם התנסות השבוע שהצטברות של אירועים (המטפל שלי יצא לחופש, איבדתי את הארנק שלי, חברה טובה איבדה את אימה והקשר שם היה מאוד טעון...., קושי עם עצמי אולי בגלל כל הדברים האחרים בעמידה במטלות שלי, הבנות שלא היו כאן רוב השבוע....) שאתמול שלחה אותי כצעד של חירום להפגש עם מטפל אחר שידע להיות ON CALL ודווקא השיחה הזאת טילטלה אותי והראתה לי כל מיני דברים באור שונה. אני חושבת שבלי טיפול זה דומה למחלה כרונית בלי תרופות. כי הפגיעה היא לא האירועים או הזיכרון, הפגיעה היא הטראומה שמשתקפת על רצף של הפרעות אישיות שברור לי מהספרות ומנסיוני האישי שרק בטיפול אפשר להחלים מהן. ובתהליך יש המון שלבים כואבים אבל ברור לי שכדי להחלים צריך קודם כל נחישות מאוד גדולה ומחוייבות לתהליך. המטפלים לא יכולים לעשות את העבודה שלנו ולא "לסחוב" אותנו. לפעמים צריך ללמוד לפתח גם ביקורת עצמית ולא להתבכיין או להבהל ולהנעל כל פעם ששלב כזה מגיע. הנפילות תמיד ועדיין מאוד מאוד קשות. לי מאוד קשה עם הנושא של תלות, עם הפחד לאכזב ולהתאכזב, עם תחושת הלבד. עם החלל והצורך בקבוצת התייחסות שמבינה אותי שמאוד מאוד חסר לי. אני מרגישה למשל שבפורום אין עדיין "רב שיח" אבל אולי דווקא בגלל נסיון העבר שלי אני מעדיפה לחכות בסבלנות שיצמח כאן משהו באמת נכון ושוויוני ובריא יותר כדי לא להפגע שוב. אני חושבת שההפגעות בקבוצה הוא מוטיב שחוזר אצלי ומאוד קשה לי איתו ועדיין לא ברור לי עד הסוף למה זה קורה.

ותודה עבור התגובה תמיד נהנית לקרוא אותך. מרגישה שאת מתחברת ותורמת ומרחיבה עוד. בנוגע למה שקורה בקבוצות נראה לי שזה קשור למקום שאת לוקחת לעצמך אוהתפקיד שאת ממלאת למרות שפה אני לא רואה את זה בכלל. אבל אני משערת שיש לך די נסיון. מבטיחה לתת לך משוב אם ארגיש משהו פה שיכול לשמש אותך לעתיד. ידוע לי שבקבוצות בהן יש רמת חרדה גבוהה מחפשים את החלש כדי לפרוק עליו מתחים. ומהבחינה הזו הקולקטיב הוא זה החולה והלוקה בחסר. ישנם מסרים שקשה לכל קבוצה לקבל מסרים של לעג זלזול התנשאות או שמתפרשים ככאלו גורמים לעוינות.. בגדול אנשים אוהבים להתחבר למי שגורם להם להרגיש טוב עם עצמם או למי שמקרינים חוזק.

אופיר היקרה, אכן לאחר שנים רבות בו הייתי כביכול "מוגנת"( במרכאות) במנגנון הגנה פקטיבי של הכחשה מוחלטת וטוטאליסטית של עברי הטראומתי והטראגי הססטמתי... עתה אני בשלב ההצפה- שמאיים להטביע כל חלקה טובה שנותרה כפתיל חיים בגיא הצלמוות. איבדתי זהויות במהלך כל חיי בעקבות הפגיעות המיניות המתמשכות, אבדתי יקרים לי מכל, מוקירים וסוגדים לי בעיוות תפיסתי ומורבידי, איבדתי בריאות נפשית, יציבות ריגשית, איבדתי את טעם החיים האמיתיים, איבדתי ואיבדתי, אבדתי בדרכי, וכמעט איבדתי עצמי לדעת.(כפסע היה ביני ובין המוות הגואל) האומנם טיפול מחטט ופוצע, דוקר וחודר, יעלה בסופו של דבר- ארוכה לכל מכאובנו ודווינו לאורך זמן? כאילו לא היו דברים מעולם? ולא נודע כי בא אל קירבי( תרתי משמע)? והאובדנים יעובדו ויאבדו אל תהום הנשייה ואהפוך לשייה תמה וקסומה? האומנם?!! האומנם יש תקנה לגזילת תומתנו, ילדותנו העשוקה, גזילת בריאותנו הריגשית ויציבותנו הנפשית? מתפללת לכך בתפילה חרישית מאחר ובשלב זה אינני צופה לשינוי דרסטי ובומבסטי מעין זה. שבוע טוב לכולכן. שדה ניר- מוצפת עד כלות כליל הכוחות!

שמחה לראות אותך שוב. שואלת ומתלבטת בסגנונך המיוחד. אכן יקירתי היטבת לתאר את המצב הנפשי הקשה מנשוא ואני שואלת האם טובע שואל את קצה החבל המושט אליו האם הוא עשוי מפלסטיק או מקש קלוע? או שהוא פשוט נאחז בו ומתחיל למשות את עצמו מהמיים?