הכל מבולבל וקרוע
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
הדפוסים הישנים חרוטים כל כך עמוק. כי כל משבר קטן, אני נופלת לאותם בורות, משחזרת את אותן חוויות. עייפה. שונאת את התקפי הזעם שכבר לא יכולתי להכיל. את הבור בפנים שמרגיש שוב כמו חבית ללא תחתית. את השחזור של תחושת הנטישה והפחד מהלבד, התהום, ההרגשה שאין על מי לסמוך ואני לא יכולה כל כך לבד.
שונאת את המילים האלו. מחרפן כשאומרים לנשים באמצע הליך משפטי "יש לך כוח, תילחמי עד הסוף" ואז מה? הליך וגזר דין יעלימו את הפגיעה, יקחו את הכאב, באים במקום טיפול, עושים משהו כדי למנוע ולו פגיעה אחת? אין שום הוכחה לזה. אבל אף אחד לא אומר "זה בסדר לוותר כשאין כוח" "אם אין אפשרות לטיפול צמוד אל תיכנסי לזה". זה בטוח נותן קצת עבודה לכמה אנשי מקצוע ואשליה שעשו משהו טוב. עייפה כל כך, לא רוצה להעמיד פנים יותר. לא רוצה לוותר אבל אין לי מקורות לאנרגיות, לכוחות, יכולות לתקן את העיוותים ואת השגיאות שלי.
התהליך המשפטי מתיש ולא הכרחי אם אין לך כוחות וטיפול צמוד. זה משהו שכן עולה בקורסי הכשרת מתנדבות של מרכזי סיוע אבל בשטח לא תמיד המסייעת זוכרת את זה.. כמדיניות אנחנו לא אמורות לעודד לכאן או לכאן המטרה היא להשאיר בידי הנפגעת את ההחלטה אם להגיש תלונה ולעבור את מסלול היסורים הכרוך בכך. יש נפגעות שבעקבות העימות יוצאות מחוזקות ועם יותר כוחות. הן עמדו מולו והרגישו שהזעם והכעס העלבון והכאב זכו להכרה. ולו מצד החוקרת כי התוקף עצמו לא משתנה לא בעקבות העימות ולא בעקבות המאסר אם יהיה. גם נפגעות לפעמים מוצאות שקל יותר לדבר על החוק על הצדק על הראיות המשפטיות ובקצרה להתמקד בעשיה ולא להשאר במקום של הרגשות שדורשים עיבוד תהליכי וטיפול. איפה את עכשיו פיה? מצליחה להתרומם מעט? מקווה שסוף השבוע הזה יעבור עלייך יותר בקלות. יכולה לשתף אותך כקרובת משפחה של נפגעת תקיפה מינית שגם עליי נמאסו התקפי הזעם הבלתי מבוקרים שלה בייחוד כשהיא לא הולכת לקבל טיפול נפשי מסודר ומסתפקת בכדורי שינה או הרגעה.. הטיפול התרופתי אינו בא במקום תהליך. אבל היא מכחישה... היא אין לה על מה לעבוד. היא עסוקה ...והסבלנות שלי הולכת ונגמרת למרות שאני מאד מבינה ומרחמת.. אולי גם אני צריכה לעבוד על עצמי לא לצפות ממנה להיות מאוזנת כמו שהיא מתיימרת להיות?
פיה יקרה מזדהה עם כל מילה...מרגישה בדיוק ככה...לא בטוחה ששותפות בכאב מקלה..אם כן אולי אפשר ביחד איכשהו להתחזק.. שולחת חיבוק דמעה
יש משהו מאוד מפחיד בלבד, בתלות ובתחושת ההשפלה שנלוית אליהם.עוברת כל כך הרבה בתוכי וצברתי כל כך הרבה בתוכי בלי הטיפול... אין לי מקום לדבר על הדברים האלו. מבוהלת מתחושת ההצפה וחוסר השליטה. נדמה שיום שני בבוקר לא יגיע לעולם ואיך אני אתחבר למקומות הפרומים עם תחושות הכעס האלו? משהו שראיתי היום בחנות צומת ספרים ומתקשר לדברים שמחקו כאן אז בלתי אפשרי ומפחיד לכתוב על זה. התחושה שמוחקים אותי היא אחת התחושות האיומות שאני מכירה. לכן משתדלת "להיות ילדה טובה" ואז... כלום לא השתנה
היי פיה הכל מבולבל , מפחיד וקשה... חוסר אונים...מול הלא נודע...? התקפי זעם....קושי להכיל את כל הרגשות... התמודדות מול מערכת המשפט... בטח שנגמר הכוח... ובכל זאת אני אשאל: מהיכן יש לך אותו? מהיכן הוא מגיע? אידה
אלו כלים את נותנת למטופלים שלך להתמודד עם ההעדרויות והחופשות שלך? נבהלת מתחושת התלות. היא רק מתחזקת. וכשאין טיפול הציפיה ממני היא להמשיך כמו קודם. כמו מיכל תוסס שמלא לגמרי ועוד רגע יתפוצץ. וכשהזעם והתסכול יוצאים החוצה, כשאני מרגישה אפופה ומדוכאת ימים שלמים? אם מטפלים היו חושבים גם על זה קצת יותר בהשתלמויות וימי העיון שלהם אולי היתה להם דרך מגובשת יותר לתת מענה הולם ולא להעמיד פנים שהכל יסתדר כי לא נעים להם להיות במשבצת של הורה נוטש?
