כיף להיות כאן בפורום הזה

למרות הנסיבות הקשות טוב להיות כאן ולהרגיש חלק מקבוצה.. תודה לאידה ולאופיר על התשובות המהירות והקולעות... רציתי להתייעץ איתכן בקשר למשהו.. הגעתי לפורום בעקבות חבר שלי שעבר ניצול מיני לפני כחמש שנים, כשהוא מדבר על זה הוא מדבר על כך במין ריחוק שהוא כאילו מדבר על מישהו אחר.. דיברנו על כך והסכמנו שהדרך היא דרך של מין הכחשה והדחקה.. השאלה שלי היא האם כדי להתגבר אתה חייב להיכנס לשלב של הכעס, ההאשמות השנאה.. אתה חייב לכאוב? האם זו לא תהיה חזרה לאחור עכשיו, כשהוא מסוגל לדבר על הדברים? חשוב להדגיש שלפניי הוא שמר את הדברים בבטן, בני המשפחה ידעו על המקרה אך הוא לא היה מסוגל לדבר על הרגשות שלו בקשר לנושא ותחושות מסוימות שמשפיעות על יחסים בין בני זוג.. אני אוהבת אותו ואני רוצה בעזרתכם להיות התומכת הכי טובה שאני יכולה.. ללוות אותו בתהליך.. תודה ..

התמיכה שלך בחבר שלך מורגשת ונראה לי שזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לו נראה לי שכדאי שתשתפי אותו ברגשות שלך ותתני לו בכנות להיות חלק מחייך פחות לחשוש לפגוע בו ויותר להיות במקום של בת זוג כמה שיותר קשובה. ואם יש בעיות בקשר הזוגי שלכם אז לפנות איתו לייעוץ זוגי ומיני סביב הנקודות הספציפיות שעשויות להפריע לך. אם אין לו בעיות בתיפקוד ואת לא מרגישה שמשהו חורק בקשר שלכם אז למה בעצם להפנות אותו לטיפול? אם הוא היה שואל את השאלה הזו מהמקום שלו הייתי מבינה שהוא בעצם מתלבט ומרגיש איזה צורך בטיפול אבל הוא לא מרגיש צורך כזה. הוא לומד? עובד? האם יש לו מטרות לעתיד? איך הוא כחבר לחיים? האם הוא רואה את עצמו כאבא לעתיד? איך התקשורת ביניכם? עצם הניצול המיני שעבר אינו הופך אותו מיידית לדכאוני לא מתפקד ובעל הפרעת אישיות. לפעמים האישיות כמעט ואינה נפגעת והתיפקודים נשמרים. לא יודעת למה אבל נפגעות תקיפה מינית מתקשות להכנס ולהתמיד בטיפול מקצועי מסודר. ונדמה לי שלגברים קשה עוד יותר להכנס למסגרת טיפולית. אין את התרבות הזו עדיין בארץ וטיפול נחשב כמעט למילת גנאי.

הוא מדבר על טיפול פסיכולוגי, אני לא יודעת עם לאו דווקא בגלל הניצול שעבר אבל אני מניחה שיש לזה קשר עמוק.. אנחנו עוד בני נוער והכל ממשיך כאילו כרגיל עומדים להתגייס, ואפילו שאולי אלו דיבורים בעלמא מדברים על משפחה ועל איזה מין אבא הוא יהיה.. הוא נהדר בתמיכה באחרים, בתמיכה בי.. אבל.. יש המון רגעים שהוא נשבר, שוקע פתאום במצבי רוח קיצוניים במיוחד.. אני לא מוצאת לזה איזה הגיון שזה קורה לאחר משהו מסוים. אני חושבת שאולי אלו כאן פתאום מחשבות על העבר, אני מנסה מאוד לתמוך ולהיות איתו ברגעים האלו אבל הרבה פעמים פרטים טכניים מונעים מאיתנו להיות יחד (פיסית) ברגעים כאלה.. אני יודעת שזה טבעי , נורמלי ואף מתבקש אבל מה לגבי ההתמודדות????????

EGRE יקרה אני רואה הרבה תמיכה ודאגה לחבר שלך....את לא מתעלמת ולא מצפה שיתנהג כאילו כלום לא קרה...להפך את יודעת ומבינה את חשיבות הבטוי של הרגשות התחושות ואף החלק של עיבוד הטראומה שעבר. אני חושבת שזה הדבר הכי גדול שאת יכולה לעשות ואת עושה זאת!!! להיות איתו...להבין לתמוך....כל הכבוד לך על...על היכולת! הרצון להיות והבין!!!! דבר נוסף שאני חושבת ומאמינה שהדבר שיכול להשלים את הייותך עברו הוא כן ללכת לטיפול!!! להיות מנוצל מינית זו טראומה קשה ...היא משפיעה אומנם על כל אחד ואחת אחרת אך משפיעה על דרך ההתמודדות, החשיבה, יצירת קשרים ועוד תחומים רבים... יש צורך לתת מקום לעיבודה טראומה, הרגשות ... התחושות... ההשפעות.. . ההתמודדויות .... ועוד. אני לא מסכימה שנפגעות מגיעות פחות לטיפול ופחות מתמידות....להגיע לטיפול זו החלטה קשה אך אמיצה מאוד...עבור נפגעות אין זה מותרות...זו איכות חיים...זה לבחור בחיים....לטפל בפצעים בכדי להמשיך הלאה...לא רק לשרוד!!! אני חושבת שהרבה אם לא רוב הנפגעות כשמוצאות את המטפלת המתאימה להן מצליחות להתמיד... בסיס הטיפול הוא הקשר האמון ומערכת יחסים: זה החלק העקרי שנפגע ורק דרכו ניתן להחלים... לגבי גברים...כן קשה יותר לגייס אותם לטיפול...אבל אם הוא יקבל את הלגטמציה ללכת ולקבל עזרה...אני מאמינה שזה מאוד יעזור לו... בהצלחה ושוב כל הכבוד לך אידה

חייבת הנפגעת או הנפגע להכנס לתהליך טיפולי. רצוי לשלב טיפול תרופתי ביחד עם טיפול פסיכולוגי שיעשה שימוש גם בעבודה דרך הגוף ודרך אומנות ודמיון מודרך. כל האמצעים כשרים אולם ההחלטה להיות בטיפול באה אך ורק מהאדם שבו מדובר. ואם הוא מסרב...לא רואה את הצורך...פוחד מהתהליך...לא ברור לו מה יקרה... יהיה צורך לחכות לו שיכיר ויבשיל עם ההכרה בצורך הטיפולי. ומדי פעם לגרות אותו ולהזכיר לו ...שבעצם..צריך.