שיווווווו, איזו הקלה!!!!! (:

הכותרת שלי מבטאת את מה שאני מרגישה עכשיו! אחרי 4 בגרויות השבוע (יום שני בחיבור, יום שלישי ביולוגיה-מעבדה, והיום 2 בגרויות בתושב"ע (באישות ומשפחה ודינים) איזה אושר!!!!!!!!! איזה חופש!!! מה אתכם, חבר'ה, איפה אתם עומדים בבחינת בגרויות?

היי אלון, מה המצב? האמת, אתמול, איך שחזרתי מהאולפנא נכנסתי לנעליים של אמא שלי. רק עכשיו, אחרי שהספקתי לנקות את כל הבית יסודי ולבשל (שניצלים בשריים ושניצלים טבעול, אורז, אפונה וגזר, צלי, מרק תימני, קינואה, תפוחי אדמה אפויים, את כל הסלטים ויש עוד כמה... כמו שאתה מבין, אצלנו בישול זאת חתיכת עבודה.. ) הרשתי לעצמי לשבת ולגלוש קצת... אבא שלי בעל עסק, ובגלל שלפני כחודש וחצי הוא שבר את הרגל בצורה רצינית, הוא עבר ניתוח. כתוצאה מכך, אסור לו לדרוך על הרגל בכלל במשך חודשיים מינימום, ואז להתחיל פזיותרפיה בהדרגה. תהליך הריפוי ייקח מינימום שנה. כרגע לא ניתן להעריך אם הרגל תחזור לתפקוד מלא. את זה ניתן יהיה לראות רק עם הזמן. הבעיה היא שאבא שלי חולה סכרת, כך שכל תהליך הריפוי נמשך הרבה מעבר למשוער (החתכים מהניתוח מחלימים לאט מאוד). יש לו כיסא גלגלים לנשיאה ולמקלחת, הליכון ועוד כמה מכשירים שהוא צריך להעזר בהם כי הוא לא מתפקד בכלל. אסור לו ללכת, כך שהוא מבלה את כל שעות היום המיטה. רק כשהוא צריך להתקלח הוא עובר לכיסא ונעזר באמא שלי. צריך להחליף לו תחבושות ולטפל כל כמה ימים. אמא שלי ניסתה פעם, ועוד לפני שהיא פתחה את כל התחבושות היא כמעט התעלפה... לכן לפעמים באה לבית אחות מקופת חולים לעשות את העבודה ולפעמים אני עושה את זה. בקיצור, מאז הפציעה שלו לא קל בכלל. אמא שלי צריכה ללכת להחליף אותו בעסק וזה ממש ממש ממש לא פשוט. אמא שלי אף-פעם לא התעסקה עם כל נושא הכספים והבנקים ועוד מטלות שבעל עסק צריך לבצע אותם. לכן נעשו לא מעט פשלות, לעיתים פשלות קריטיות, מה שגורם לאבא שלי לכעוס ובצדק... אבל זאת נקודה שהוא היה צריך לחשוב עליה מזמן. אחרי הכל אנשים מתבגרים, וצריך להעביר את היידע למישהו שיחליף במקרה הצורך כמו עכשיו... דבר נוסף שמבאס בכל העניין זה שהבית שלי הפך להיות "עליה לרגל". בהתחלה זה היה נחמד שאנשים באים ומבקרים, וכך זה גם חסך ממנו, המשפחה, 24 שעות שהייה ליד אבא שלא יכול לתפקד לבד. אבל עכשיו, כחודש וחצי אחרי המקרה, חסר לנו קצת פרטיות... אני לא רוצה להישמע מפונקת או חסרת התחשבות, אבל זה באמת מבאס... אני לא יכולה להסתובב בבית איך שבא לי (בתור דתיה אסור שבן יראה אותי עם מכנסיים), וצריך להיות קשובים לדלת... בכל פעם שיש צלצול צריך לדעת שבאו אנשים, ולכן יש לעזוב את כל העיסוקים (גם אם זה ללמוד לבגרות/להכין עבודה/שיחה חשובה וכו') וללכת ולהגיש להם אוכל ושתיה... בקיצור, צריך לנסות ולקבל הכל באהבה ולחייך כמה שיותר... (: כמו שאומרים בכל דבר אפשר למצוא גם את הטוב. עכשיו בגלל השכיבה המרובה , אבא שלי התחיל לפתח כל מיניי חושים שלו: פעם הוא היה רואה משחקי כדורגל בקולי קולות והיינו אומרים לו "אבא, תלמיך" והוא היה אומר "אבל אני לא שומע כלום"... עכשיו הוא שומע אפילו את הכלבה שלנו נובחת מלמטה!!! הוא גם אחד כזה שלא סובל מוסיקה ותמיד היה אומר לנו לכבות כי הוא לא אוהב "רעש". עכשיו הוא מתחיל לשיר שירים ולפעמים אנחנו תופסים אותו על חם רואה ערוץ קריוקי ואז אנחנו צוחקים עליו... גם הוא בעצמו צוחק על עצמו... הוא אומר שכשהוא יתחיל ללכת ב"ה הוא יטה לצד ימין, כי יש לו ברזלים גם ביד ימין (פציעה מהצבא) וגם ברגל ימין (הפציעה החדשה). טוב, אני חייבת לעוף עכשיו, יש לי עוד כמה דברים שאני צריכה להספיק היום. שיהיה סופ"ש מצויין ושמח ושבת שלום!!!