משהו שקרה לי היום

קודם כל שלום לכולם... איך המרגש? עכשיו למה שרציתי לספר... היום היה לנו מבחן בספרות. זה היה בשעתיים הראשונות של הבוקר. אני סיימתי את המבחן מוקדם, אז יצאתי וישבתי לי לבד(בגלל שאף אחד עדיין לא סיים) על ספסל ליד הברזיה וקראתי ספר (אליפים- לצורך הפירוט...). בזמן שאני קורא, הגיע איזה ילד אחד שאני לא מכיר (היות ועברתי דירה השנה אני עדיין לא מכיר את כל התלמידים) לקח כמה שלוקים הסתכל לעברי ושאל אותי מה אני עושה. אמרתי לו שהכיתה שלנו עשתה מבחן היום ושסיימתי ולכן יצאתי. פתאום הוא זורק לעברי שאלה "למה אתה עצוב?" הבטתי בו, המום מהשאלה ושאלתי אותו "למה אתה חושב שאני עצוב?" אז הוא אמר לי "לא יודע, אני רואה אותך, אתה נראה ילד עצוב כזה, אף פעם לא מחייך, אוהב להיות לבד"... האמת היא שקצת נפגעתי ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. עניתי לו: "אתה טועה. זה ממש לא ככה. אני בכלל לא ילד עצוב, ואני אפילו כמעט תמיד מחייך, ומלבד זאת אם יש דבר שאני הכי שונא זה להיות לבד ושאני ממש אוהב להיות עם חברים". עצם זה שאני צריך לתת לו דין וחשבון עצבן אותי... ואז הוא אמר את מה שהכי הפתיע אותי "לא, זה בסדר, סביר להניח שגם אני הייתי עצוב אם אחי היה נפטר"... שאלתי אותו מאיפה הוא יודע והוא אמר "כולם יודעים".. אז החלטתי שזה הספיק ואמרתי לו שאני לא מעוניין לדבר על הנושא וזהו. המחשבה על השיחה הזאת שהייתה ביננו לא עזבה אותי כל היום. חשבתי על מה שהילד הזה אמר לי וחשבתי שזה בכלל לא נכון. אני נראה עצוב? אני אחד שלא מחייך? בטח כל דבר שאני אעשה הוא יפרש זאת כאילו אני עצוב רק בגלל המחשבה הזאת שנתקעה לו בראש שאחי נפטר... טוב, עזבו, לא משנה.... סתם עצבן אותי. חוץ מזה מה שלומכם דניאל, אסי, נעמה, מירון, אלון גיא וכולם?

תשמע מה היה לי: הלכתי לקריון עם חברים. אחרי שהסתובבנו קצת, הם רצו לאכול. לי ממש לא היה חשק, וגם הייתה לי בחילה קלה באותו רגע כך שגם לא רציתי להתקרב לאזור של האוכל ולהריח את הריח בשביל שההרגשה לא תתחזק... אז ישבתי עם מתן (אחדהחברים הכי טובים שלי) במקום ישיבה. מסתלבטים על המחלקה ועל הטיפולים... ואז ניגשו אלינו כמה נערים שחיפשו קצת אקשן. לא קשה לזהות מי שהוא חולה... קיצור שאלו אם יש לנו סרטן. אני לא עניתי מתן אמר שלו יש. ואז הם שאלו אותי אם יש לי אז אמרתי "תחשוב לבד"... בדר"כ אני עונה יפה אבל ישר ראינו שסתם בא להם להטריד. פתאום אחד מהם מעיף מעל הראש שלי את הכובע ההפוך, ואז התגלתה הקרחת... הם התפוצצו מצחוק ואני הרגשתי שבא לי לפוצץ אותם. אמרתי להם שאם הם לא מחזירים לי את הכובע אני לא אחראי למעשים שלי... ואז אחד מהם אמר "אפשר לחשוב, כמה כוח יש לך. אתה חולה אני יכול לגמור אותך בשניה". האמת היא שהוא צדק אבל זה לא היה אכפת לי וחשבתי שגם אם אין סיכוי, שהנערים האלה יראו שאני לא אתן להם לעשות לי מה שבא להם. לפני שהחלטתי מה אני עושה, התאספו חבורה של אנשים וצעקו עליהם "אתם לא מתביישים להציק ככה לילדים חולים"... הייתה שמה המולה כ"כ גדולה שהרגשנו ממש לא נעים. פתאום קלטתי שאני עומד לפני כולם, בלי כובע, מקורח ומסתכלים בי במבט מעורר רחמים. זה היה מזעזע. בשניה הזאת הגיעו 2 החברים שהלכו לאכול. אחד מהם שואל "מה קורה פה?" אני לקחתי את הכובע מאיזו אישה שהחזיקה אותו אחרי שהיא לקחה אותו מאחד הנערים ועפתי משם. חשבתי איזה מחלה ארורה זאת. גם מחוץ לבית חולים, רחוק מכל הסבל הזה, היא חייבת לתת את "אותותיה"...

עשית לי דה ג'ה וו עם הקטע של הריח. לא יכול לשכוח את התקופה הזו שהאוכל הריח כמו ערמה של זבל. וריח של אוכל קיבל הכפלה בעוצמתו... באמת מוציא את החשק לאוכול... תמיד יהיו אנשים מסכנים שמחפשים תצומת לב. חלק יעשו את זה ע"י עשיה למען החברה.{יקבלו את הפרסום בעיתון או בטלוייזיה{ וחלק יעשו את זה ע"י zv avoזה שהם אוהבים "להעליב אנשים חלשים"- בציבור- בקניון אצלי בכיתה היו חברים שעזרו לי וחברים ששמרו מרחק אחד מהחברים שעזרו לי היה גם כן :"מסכן". שאהב להעליב אותי ולקרא לי "זקנה" כי הייתי עם הליכון... היום אני צוחק אבל אז בכיתי. בכיתי כי כאב לי לא כי הוא העליבה אותי כי אמרתי "גם אני דםפוק וגם צוחקים עלי" בכל מקרה. אתה לא צריך להביע התנצלות על אופן פנייתך אליהם כי אם בנאדם מתייחס אליך כאל בנאדם אתה תתיחס אליו כאל בנאדם אבל הא אם הוא מתייחס אליך כאל מוגבל, כאל חלש כאל "זבל" הוא לא ראוי כלל וכלל להתיחסות כלשהי. אני מתאר לעצמי שהם לא מכירים את זה ולא עבורו את המחלה הארורה הזו. אבל תאמין לי אם הם רק יקראו עליה קצת ויראו מה אתה ואחרים כמוך עברו הם ינשקו לך את הרגלים ויבקשו מיליון סליחות. אני משער שעוד כמה שנים הם יחפשו אותך כדי לבקש סליחה- בעצם אני בטוח

גבריאל. אין צורך להיפגע מאותו ילד-חבר. אותו ילד ראה אותך. הוא יודע מה שעבר עליך והוא רואה אותך יושב לבד. סביר להניח שהוא עשה 1+1 אני גם מתאר לעצמי שאותו ילד לא מכיר אותך.ובגלל זה זו הייתה צורת פנייתו אליך אין ספק שמות האח גרם לך מה שנקרא בשפה הפשוטה "משבר". זה מרגיז וקשה שאומרים לך בפנים את מה שחשובים "..., סביר להניח שגם אני הייתי עצוב..." מכיוון שלא כל אחד רוצה להחשף, לפחות לא לפני שאתה מכיר את אותו אדם. ונותן לו את כל האמון שלך- דבר שלעיתים דורש זמן... וגם אז אתה נזהר, כדי שלא יפרשו אותך כ"דיכאוני" ובכלל ההרגשה להיות חשוף "כולם יודעים"... אתה יודע כשאני הייתי בתקופה רעה...{לפני שנה+} הייתי לבד ואף אחד לא ידע לקרא אותי ולדעת מה שיש לי. עזבתי ת'שגרה שלי. התרחקתי מהחברים. ואף אחד לא אמר לעצמו "מה קרה, פתאום הוא מתרחק מאיתנו" ולפעמים הייתי הולך לבד ומדבר עם עצמי על הרגשות שלי... ואני חושב שהייתי רוצה שישאלו אותי "מה קורה?" וזה קצת היה לי מוזר שלא ידעו לקרא אותי. כמו שאלון אמר לפעמים כאשר אנו חושבים אנו מביעים את עצמנטו- שפת גוף. היה בעבר מקרה. כשהייתי באורע ציבורי בכיכר... וחשבתי מה קורה עם מתחילים איתי ריב והתחלתי להזיע... והתחלתי לזוז עם היידים תנועה של התגוננות. הייתי מנותק לגמרה מהסביבה. וכשפתאום חזרתי לעצמי פשוט ניבהלתי. - "מה עובר עליו?" תחשוב מה קרה עם הילד "שקרא אותך" לעומת זו כשאני חושב על האחיין שלי אני מחייך מאוזן לאוזן. ואנשים עלולים לחשוב "הוא מאושר". וכשאני חושב על עצמי הפנים שלי נופלות אז אנשים עלולים לחשוב "מעניין מה יש לו למה הוא עצוב". גבריאל.אתה ניראה לי בחור חזק. ואני מאמין שלא תתן לשיחה הזו להפיל לך את מצב הרוח. תמיד היו סקרנים ותמיד יהיו אנשים שירגיזו אותך עם השאלות שלהם...