הודעה מהנהלת הפורום ל-"לי"

אני מעדיף לחשוב ש "לי" כתב זאת מתוך תמימות... לכן אני אענה עליה- אתה צודק, כשאח נפטר זה דבר מאוד מאוד כואב. "כואב"? למילה הזאת בקושי יש משמעות בעיניי, כי המילה "כואב" כ"כ מתגמדת בהשוואה לצער הכ"כ עמוק הזה שאי אפשר לתאר אותו. אני באמת מרגיש שה"חור" הזה שנוצר בלב בעקבות המוות של אחי, יהיה ותמיד יישאר. מתסכל אותי לדעת שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. הייתי עושה הכל בשביל לראות אותו, להרגיש אותו ולחבק אותו, חיבוק של אח גדול לאחיו הקטן והחולה ולו לשניה אחת! אך אני יודע שזה בלתי אפשרי ),: אמרת שהיית בוכה כל הזמן אם חס וחלילה אם היה קורה למישהו מהמשפחה שלך משהו.. אתה חושב שלא בכיתי? בכיתי. המון. ואם הייתי רוצה הייתי יכול לבכות ימים ולילות עד עכשיו אך אין ברירה. חייבים להמשיך הלאה. אין מנוס. החיים ממשיכים בין אם תרצה ובין אם לא. אני יודע, זה כואב לשמוע דבר כזה ואני זוכר גם כשאמרו לי את המשפט הזה "החיים ממשיכים" כ"כ התעצבנתי וזה עוד יותר גרם לי לבכות. "החיים ממשיכים". האמנם? איך אפשר להגיד דבר כזה? הלו!! תתעוררו!! האח הקטן קבור אי שם בבית קברות, מקום שאליו הוא לא אמור להיות שייך בכלל!! ואיך אפשר להמשיך? איך עושים את זה? האם זה לא ייחשב כבגידה באח האהוב? מסכן, כמה הוא סבל, ונכון, הוא נפטר, אך לאחר שעובר די זמן זהו? צריך לשכוח אותו? להמשיך רגיל? כפי שאתה רואה כמה שאלות העלתי לעצמי בראש וזה עוד כלום! היו לי המון שאלות כאלה, מחניקות בגרון. עצוב לי עכשיו. אני לא אגיד לך שלא. הנה אני אגיד לך, אני בכיתי בזמן שכתבתי לך את ההודעה הנ"ל, ובכיתי עוד כמה זמן לפני כן. אתה חושב שאם אני אמשיך לבכות עוד הרבה זה יעזור? אולי יקל קצת, אך עדיין הכאב הגדול שאיתו אני צריך להתמודד יום, יום נשאר. אין ברירה. חייבים להמשיך ולהיות חזקים. בשביל עצמך ובשביל המשפחה.

+המיל מיועד לשימוש מתכתבי האתר בלבד+ בחיים שלי בכיתי פעמיים. פעם עם דמעות ופעם אחת בלב. הפעם הראשונה: שסבתי נפטרה- בכיתי כמו תינוק- ילד בן 16 שכל החברה מהשכונה רואים אותך. עמדתי ובכיתי,עם דמעות ששטפו את הפנים, יצאתי והמשכתי לבכות ואז בא אלי החונך שהיה לי בתקופה של המחלה "היא בסבלה", "לא חושב שטוב לה"... וזה בכלל צובט בלב. כאילו למי אכפת מה היא חושבת..."אני רוצה אותה וזהו." לא מזמן בשיחה על סבתי ז"ל אמרו לי "החיים ממשיכים"...הסבתא שלי נפטרה, האמא שלכם. איך אומרים דבר כזה?! הפעם השנייה הייתה, החל מלפני חודש[מה שמונע ממני להתכתב], הבכי הוא בלי דמעות. העיינים יבשות הדמעות יוצאות מהלב. אני נזכר בכל מה שקרה לי לפני המחלה. בחברים. באופניים.ביסודי. בפעילויות החברתיות[שהיינו עושים הכיתה בשעות הלימודים] וזה לא נותן לי לתפקד. מוציא אותי מהריכוז. אני מסתכל על העבר ועל ההווה. שבהווה אני מרגיש מבוזבז... מסתכל על זה שאז היו לי מיליון ואחת חברים [שכונה שלמה-חברים אחד של השני...] והיום. עברנו דירה ואני לא ממש עושה חברים חדשים. למה? כדי לא להיכוות שוב. אני לא מרחם על עצמי במובן של "איפה הייתי ואיפה אני עכשיו" ["מהיגרא רמה לבירתא עמיקתא" מהטופ לתחתית הבור.] אם אני אתחיל לתאר את הרגשות שלי הדף יתפוס עמודים שלמים...[ואני עלול להתחיל לבכות] למה אני מספר לך את זה. לכל אחד הכאב הוא שונה. כאב שלך הוא כאב עצום שאי אפשר להזדהות איתך. מי שלא עבר את מה שעברת. וזה כנ"ל לגבי גבריאל היקר. אתה פשוט מדהים אותי. כמה שאני ניראה חזק...[אולי קצת] אני יודע שלא הייתי מסוגל לעמוד במצב הזה. ועל בגרותך ועוז בהפש שלך מגיע לך ישר כוח. בקשר להודעה של "לי". אני ממש לא הבנתי איך אפשר לפנות לחולה סרטן ולבקש ממנו לתת רעיונות. שום שחקן בעולם לא יגיע לרמה. של מה שקורה במציאות. ובכלל איפה הטאקט לבוא עם כזו שאלה. ועוד לא פחות ולא יותר לפנות גם דרך האיימילים הפרטיים שלנו. [חשבתי שזה לצורך יצירת קשר בין החברים ולא לאיזה פרויקטים של אנשים] כאילו מה....? פשוט מעליב

אני לא יודעת אם אתה מודע למה שגרמת לי... קראתי את הודעותיך וכולי אחוזת התרגשות וצמרמורת. נגעתי לי בלב, עמוק עמוק. אני חושבת שמילותיך בהודעה נחרטו עמוק עמוק בתוכי. אינך יודע, אבל אני חושבת שהתגובה שלך לימדה אותי שיעור בחיים. אני חושבת לעצמי איך ילד (בעצם אתה כבר בוגר, נער...) בגילך, מדבר בצורה ישירה, מדבר מלב אל לב. אני מעולם לא ראיתי דבר כזה. אומנם אינני מכירה אותך, אך התרשמתי שהינך בוודאי ילד בוגר ואחראי. אני חושבת שאתה בהודעותיך מוסיף רבות לפורום. אין זה פלא שכשנכנסתי לכאן, ממש במקרה (ואני אסירת תודה על כך) קיבלתי הרושם שהפורום הזה ייחודי ביותר, פורום תומך, מבין ומתחשב. האווירה שבם מתנהלת הפורום, הבגרות של כל אחד מכם רואיה לשבח. שוב, אני מרגישה צורך אדיר לאמר לך, תמשיך להיות חזק ותודה!!!! תודה על שגרמת לי לחשוב על רבדים עמוקים ביותר שלולא הייתי נכנסת לפורום כאן לא הייתי מגיעה אליהם בחיים, ותאמין לי, אינני מגזימה. מעומק בלב, ספיר.

אני יודע שלא התכוונת לפגוע. אם אתה רוצה אתה יכול לספר קצת על עצמך...