התקוה הכי קשה בחיי

אני עוברת עכשיו את התקופה הכי קשה שהיתה לי בחיים. גיל 27. היתה לי בעיה רפואית במשך 5 שנים.לא פניתי לרופא כי התביישתי.. ידעתי מה יש לי מקריאה בגוגל וידעתי שזה מצריך ניתוח. הבעיה היתה ציסטה בעצם הזנב.. אחרי 5 שנים התגברו הכאבים (תמיד היו, סבלתי בשקט) עד כדי אי יכולת לעלות במדרגות.. במצב זה פניתי לכירורג שבדק אותי ואמר שאם אחכה עוד קצת אהיה משותקת. הציסטה היתה מאוד גדולה וכמעט פגעה בעמוד השדרה.. קבעו לי ניתוח חירום לאחרי שבוע. הניתוח היה בהרדמה מקומית. אשכרה הייתי ערומה מול רופא ושתי אחיות בעודי ערה.. רציתי לקבור את עצמי.. בכיתי שם ביקשתי לרדת והרופא לא הסכים.. ההרדמה לא פעלה עליי וקיבלתי מעל 20 זריקות הרדמה.. כשעברתי את זה הרגשתי הקלה מטורפת.. זה משהו שלא עשיתי 5 שנים בגלל שהתביישתי.. אבל לצערי מההתחלה ההחלמה לא הלכה חלק. התפרים גרמו לזיהום. פרמו לי אותם (בלי הרדמה- כאב מוות). הפצע נקרע. עד עכשיו (חצי שנה אחרי) יש לי הפרשות מהפצע. כל תקלה ששמתי לב אליה היה לי קשה לחזור לרופא.. כי ידעתי שזה כולל להראות את המקום.. חזרתי רק כשאין ברירה ובאמת החמיר.. אני זוכרת את הביקורת אצל המנתח שכשנכנסתי הדבר היחיד שהוא אמר לפני שהלכתי למיטה "כרטיס וטוסיק"... לא היה לו זמן.. הוא לא שם לה אבל זה ממש הביך אותי! במשך שלושה חודשים סבלתי מהפצע, כאב, דימם, קשה לשבת, בצקת וכדו. כשראיתי שלא עובר וזה כבר נהיה כרוני פניתי שוב לרופא.. שביקש שאעשה תרבית אצל אחות.. שגם אצלה ממש התביישתי.. היא ראתה את הפצע ואמרה לי דחוף ללכת למרפאת פצעים קשי ריפוי. בתרבית צמח חיידק. לקחתי אנטיביוטיקה בפעם ה 100.. אחרי חודש שלא עבר החלטתי ללכת למרפאת פצעים.. גם שם ממש התביישתי. בפעם הראשונה ניקו לי את הפצע (הפצע שנשאר הוא בין העכוזים) במשך 20 דקות.. ואמרו לי כל יום ללכת למרפאת אחיות לחבישה מיוחדת ושטיפה במשך חודש. עשיתי מה שאומרים לי העיקר לסיים עם זה. אחרי חודש חזרתי לביקורת העומק הצטמצם ב 1 ס"מ (בודקים עם מטוש שנכנס עד סוף הפצע שגם ככה כואב). אמרו להמשיך שבועיים נוספים. עשיתי כך וכחזרתי לביקורת והפצע ללא שינוי אפילו עם רגרסיה. הרופא הביא רופאה בכירה יותר שתסתכל והחליטו לחבר אותי למכשיר 24/7 אליו אני מחוברת כבר 3 שבועות עד עכשיו. כל יומיים בא אליי אח כדי לחבוש לי את הפצע. לפני שבוע בכיתי לרופא פצע שאני לא רוצה להמשיך.. שקשה לי.. אני בחורה ביישנית.. לפחות הייתי.. ואני מיואשת.. כבר חצי שנה עם הפצע.. הוא אמר שאין דבר כזה, וממשיכים.. במילים אחרות, אין לי בכלל זכות לבחור.. זה רופא מאוד דומיננטי.. שאי אפשר כל כך לדון איתו- הוא זה שמחליט וזהו. יש לי חוויות לא טובות מהביקורת.. זכורה לי אחת הביקורות שאשכרה כשאח מסוים נכנס להביא לרופא משהו והשאיר את הוילון פתוח.. אלו דברים קטנים שלי ממש קשים.. מפריע לי גם שלא אומרים לי מה הולכים לעשות לי.. הטיפול הולך ככה.. אחות נכנסת עם סדין.. אני מורידה חלק גוף תחתון והיא מכסה אותי. אחר כך פשוט הרופא והאח נכנסים "שלום, סליחה רגע (פשוט מורידים את השמיכה בלי לשאול), להרפות את הטוסיק", מפשקים, בודקים, מכניסים מטוש, גוזרים חלקים מתים (שלפעמים כואב), מנקים וחובשים. ואם רופא נוסף צריך לראות אז הוא פשוט מגיע "שלום לך. אני מסתכל ברשותך (ותוך כדי מוריד את השמיכה).. כרגע אני מחוברת למכשיר הזה ובא לי לפרוש מהכל. חיי לא חיים. מרגישה שאין לי טעם להמשיך. לא נשאר לי כלום. אני רוצה להגיד לרופא שאני מפסיקה לטפל אבל הוא לא ייתן לי ואני לא רוצה שיחשוב שאני צומיסיטית.. אבל באמת שאני מתכוונת לזה שאני רוצה להפסיק. גם לא אומרים לי מתי זה ייגמר "תני לזה זמן, סבלנות". המצב הנפשי שלי לא טוב. אני בוכה לכל מי שמדבר איתי על זה- לאחים, לאחיות, לרופא, לחברות. נמאס לי! לא מבינה מה לא בסדר בגוף שלי ולמה הוא לא מרפא את הפצע טבעי כמו שקורה אצל שאר האנשים. פרקתי.

אני אוכלת חרא בשנה האחרונה! ובמקרה שלי הטעות כתיב היא רק טעות כתיב ובלי משמעות נוספת.. שום דבר לא יעזור חוץ מזה שאפסיק להגיע לאשפוזים ואשחרר את עצמי מהנטל הזה......... פאק איט כולם זה החיים שלי! נמאס להרגיש בובת משחק או בובת מין