דרכי התמודדות עם התפרצויות זעם אלימות אצל ילד בן 6

שלום רב, בני בן השש עובר לכל הדעות תקופה קשה: שינויים תקופים ובלתי נעימים במערכת המשפחתית (ב"גזרת" האחים), התמודדות עם 2 מקרי מוות במשפחה בשנה החולפת, וכעת גם כניסה לבית-הספר... עד תחילתה של שנת הלימודים התמודד עם הקשיים די יפה, דיבר ושיתף (מאוד וורבלי), המשיך בשגרת יומו, בקשרי החברות ובעיסוקיו. ככלל ילד שליו, בעל שמחת חיים וחוש הומור, מקסים, סקרן, אינטליגנטי ומאוד רגיש לסביבתו , מחפש מושא "טיפולי" ומגדיר את עצמו "יש בי אהבה" :) לקראת תחילתה של שנת הלימודים פיתח ציפיות מאוד גבוהות מבית הספר, הלך לשם עם מוטיבציה מאוד גבוהה ובהתרגשות עצומה, ככל הנראה ציפה "לכבוש" את עולם הקריאה והכתיבה ב"יום אחד", וכעת ציפיותיו התבדו. מורתו, לאחר שבוע משותף ראשון העידה עליו כבוגר מאוד לגילו ולמדן, מה שמצביע על התנהלתו התקינה בכיתה, יחד עם זאת ניכרת עליו רמה הולכת וגוברת של תסכול, מתלונן על "שעמום בכיתה", לאחרונה התפתחה ומחריפה החרדה (פתאום אחרי 6 שנים שלוות ונטולות דאגות הופיע "פחד מגנבים" החוזר באופן כפייתי מדי ערב בשעת השכבה, ותופס נתח נכבד בעימותי הערב), התקפי רוגז ובכי פתאומיים ("באמצע יום בהיר"), הגולשים לעיתים להתקפות זעם אלימות (מתחיל להרביץ לנו, לנסות לנשוך, לצרוח, לקלל).לצערי, הנסיון להיות איתו תקיפים ולהבהיר לו ש"אצלנו לא מרביצים" ממש לא משיג את המטרה, בעודנו מדברים ב"קול תקיף ורגוע" הוא ממשיך להנחית מהלומות כבדות, וסשנים כאלה יכולים להמשך עד חצי שעה, עד שהגל רוגע מעצמו. יש לציין כי בסך הכל במהלך היום מתפקד בסדר, ישנה ירידה מסוימת בתאבון, אבל לא דרמתית. אנחנו מבהירים לו עד כמה חשוב שהוא יאכל וישתה בזמן והוא די משתף פעולה. הנסיגה ההתנהגותית לרוב מתרחשת כשהוא עייף, רעב או לאחר ישיבה במבנה לא ממוזג. המעברים ממצב זה לאחר (שובע/רעב, ערנות/עייפות) הם מוקצנים ומוחצנים. מאחר שלא ניתן לבטל באופן ניכר את השפעות הארועים בסביבתנו על הילד, אני מחפשת דרך לתמוך בילד על-מנת לנסות ולמתן את השפעות הסטרס, וגם להתמודד טוב יותר עם הסמפטומים הקשים. אודה לכם על המלצות לטיפול בבעיה, . תודה מראש.