דיכאון בעקבות חרדה(?)

שלום רב!! לפני כשנתיים התחלתי לעבוד כמדריכה מקצועית לאומנות. העיסוק הוא חדש לי לאחר ששנים רבות עבדתי בתחום אחר לחלוטין. האומנות היתה תחביב בלבד ועיסוק בה כמקצוע תמיד היה בשבילי חלום. כאמור, בשנתיים האחרונות לאחר שהתשתלמתי מקצועית בהדרכה אני עוסקת בזה. מה שקורה הוא שהדבר בהתחלה היה מלווה בהמון חרדה, בעיקר חרדה חברתית: איך אנשים יקבלו אותי? איך יתיחסו לשיעורים שלי וכו'. מה גם שהרשמה לחוגים שלי מהווה בשבילי מעין פידבק או אישור לאיך אני כמדריכה. כל הקטע הזה גרם ועדיין גורם לי למצוקה נפשית מאד גדולה. הביקורת- אם קיימת או לא- מלחיצה אותי מאד. הגעתי למצב שלאחרונה אינני מרגישה כלל חרדה אלא יותר דיכאון. כלומר, אני לא מרגישה את כל הסימפטומים שליוו אותי בהתחלה: דופק מואץ, נשימה מצוקתית, רעד וכו' אלא "שלווה" מזויפת שאני בהחלט מזהה כדיכאון. אין לי חשק להכין מערכי שיעור, אין לי חשק ללכת לעבודה, אני מוצאת את עצמי מבטלת שיעורים סתם, וכשאני שם אני מרגישה כאילו אינני נהנת כלל מהעיסוק. האמת. אני מאד מבולבלת. האם אני מדוכאת מכיוון שבאמת שגיתי בבחירת העיסוק כמדריכה ולמעשה הוא אינו מסב לי הנאה או אולי זוהי תוצאה סמויה של החרדה שליוותה אותי כה הרבה זמן (ואולי עדיין נמצאת מתחת לפני השטח בדמות דיכאון)? חשוב לי לציין שכאשר אני מבטלת שיעור אני מרגישה רווחה וכל סימני הדיכאון שהיו: חולשה, חוסר אנרגיה, שפיפות וחוסר רצון לכלום, ממש כלום! נעלם כבמטה קסם. אנא, ד"ר יקר! עזור לי ולו במתן עצה מה עלי לעשות!