בטיפול?

נוגדי חרדה מביאים לדיכאון, וזה לא דיכאון רגשי כמו שזה דיכאון כימי שאי אפשר להתנגד לו. דיכאון זה דבר שיכול להיות קטלני -רצחני או אובדני. אז מה רע בחרדה? למה לתת נוגדי חרדה? אפילו אם נניח שאני לא מבינה וזה לא אומר לי כלום, וחרדה זה מצב לא טוב, למה לטפל ככה? ויותר חשוב, למה לאפשר לאנשים להיות במלכוד כשאו שהם לא זכאים לחופש וחייבים לקבל טיפול שעושה להם רע ולהיות בשבי ולציית, או שהם מקבלים חופש, ואז הם בעצמם לוקחים על אחריותם טיפול שעושה להם רע, ואם הם מרגישים שזה מהטיפול הם יפסיקו אותו? למה לא בודקים במידה משביעת רצון מי נמצא בבית ואם הוא מסוגל להשגיח ולשמור במידה ראויה על הבן אדם שיצא לחופשה? גם אם יש קבוצות אחרות של תרופות שלא גורמות לבעיה, למה לאפשר אותה בכלל? על אנשים רגישים זה משפיע יותר מהר לרעה.וגם, טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי שאמור אולי ללוות תהליכים כאלה ולתמוך בבן אדם, זה לא פיתרון לכלום כי אף אחד לא ערב לכך שהמטופל אכן יגיד בטיפול את כל מחשבותיו, או את החלק ממחשבותיו שמתייחס למחשבות הלא טובות. וגם, ישנם מטפלים פרטיים שאולי יכולים מאוד לעזור במקרים כאלה , אבל לא לכולם יש כסף בשביל זה, ודבר אחרון, מה אמור לעשות בן אדם שאושפז בכפיה ואף אחד לא יודע כמה שרע לו שם?

שלום. רקע נרחב אני לא אתן לך כי מדובר במספר אנשים בעלי רקע שונה ולכל אחד יש את הפרטיות שלו. במיוחד חשוב להגן על פרטיות של אנשים שמתו ולא יכולים לספר בעצמם על עצמם ולא יכולים להתגונן ולא יכולים להתנגד. יש לזכור שגם כשאנשים בחיים, לא תמיד מתאפשר להם להתגונן, להתנגד ולספר על עצמם באופן אמיתי חופשי וגלוי. לא כל מה שמאבחנים הוא כל מה שקיים, אך נגד השפעות כימיות שנכפות על הגוף אי אפשר לפעול. זאת ביקורת חריפה 1. דכאון קיים גם על רקע דברים שלא תלויים ישירות או תלויים בכלל במאושפז, שאי אפשר לאבחן ושאי אפשר לדעת ללא מחקר מאוד מקיף שהוא בלתי אפשרי ולא קיים. ובאופן הפוך למה שארת , תרופות נגד דכאון , כן מייצרות חרדה ואובדנות, ואולי ההפך גם, וזה לא משנה אם זאת לא המטרה שלהן אלא רק תופעות לוואי שידועות הרבה שנים ומשום מה לא נותנים הגנה ראויה מפניהן. זאת ביקורת חריפה מספר 2. מקרים חריגים של אשפוז כפוי מוטעה לא צריכים לקרות בכלל, כשם שמקרים חריגים של פשיעה אלימה לא צריכים לקרות בכלל. הבעיה היא שכשיש רצח הפושע נענש וכשיש פשע הפושע נענש, בזמן שהטעות באבחון או / ו הטעות באשפוז הן הרבה יותר מטעויות רפואיות. מכבסת המילים שעל פיה מאובחן כל אחד, גם כאשר אין ברשותו רצון לדבר ולספר, וכאשר הפסיכיאטר רשאי להגיד לו כל דבר מקומם ולהגביל אותו בכל צורה, היא דבר שיוצר אלימות. ואם האלימות החיצונית מוכפפת בכח כימי ופיסי, עולה סכנת היאוש והאובדנות-אלימות שמופנית כלפי פנים. ואני רוצה להגיד לך שמתכננים את זה ושזה לא פתאומי. זאת ביקורת חריפה 3. אין גם פגיעה ביוקרה המקצועית של פסיכיאטרים ועוזריהם כי כל האחריות לפשלה היא על כתפי המאושפז וכל הסבל שלו זוכה להחשב כמחלה וסיפטומיה. זאת ביקורת חריפה מספר 4. יום נעים לך ולחבריך.

כאשר אתה גורם למאושפז מצוקה כשהוא באשפוז, וכופה עליו לשתף פעולה עימך,אתה לא יכול לשלוט בתחושותיו, ואתה לא יכול להמנע מהפרדוכס בין הענות לתחינותיו לקבל חופש לבין העימות שהחופש נותן לו עם הגורמים שמייצרים אצלו נטייה אובדנית. כל הבעיה נובעת מזה שאתם מתחשבים רק בכימיה של המח ומתעלמים מכל השאר. כשבן אדם אצלכם אתם שומרים עליו, אבל גם מנתקים אותו. אתם לא יעילים. פשוט כך.