בטחון עצמי נמוך

שלום! אני סובל כבר הרבה זמן מבטחון עצמי נמוך.אז ככה:מאז ומעולם הייתי ילד ביישן ושקט,אחד שאהב לשבת בשקט בכיתה,לא למשוך יותר מידי תשומת לב,רוב ילדותי הייתי ילד פחדן וחסר בטחון עצמי אך כשעליתי לחטיבת הביניים המצב השתפר אך עדיין הייתי שקט ביחס לשאר,עם זאת עליי לציין שמעולם לא היו לי בעיות חברתיות.תמיד היו לי המון חברים וכו'. לקראת סוף י"ב הגעתי למסקנה שנמאס לי מהמצב הזה ושאני חייב לשנות אותו,אז שיניתי את התדמית החיצונית שלי וזה באמת עזר לי.הרגשתי יותר טוב,התחלתי גם לצאת עם בנות אז זה שיפר את הרגשתי שכנראה אני בכל זאת בסדר,התגייסתי לצבא ושם היה לי טוב מבחינה חברתית,הייתי מקובל על כולם,כולם אהבו אותי ואפילו קודמתי ממש מהר לתפקידים בכירים(אני איש טייסת F-16),התפקיד היה קשה,מאוד קשה אבל היה לי טוב מבחינה חברתית,באותה התקופה של הצבא גם יצאתי עם לא מעט בנות וגם היו לי שלושה חברות.בכל הזמן הזה הבטחון העצמי שלי היה בשמיים,הייתי מאושר וגאה.הבטחון העצמי הנמוך שסיפרתי עליו כשהייתי ילד חזר אליי לקראת השחרור והסיבה לכך היא שאחד העמיתים שלי בטייסת זרק לעברי מילה פוגעת.אני ממש נפגעתי,לקחתי את זה ללב,לקח לי המון זמן לצאת מזה,כל הזמן ניסיתי לחשוב מדוע הוא אמר את זה וכו'.בסוף לאחר מספר חודשים שכחתי מזה אבל מאז(כבר 6 חודשים)הבטחון העצמי שלי ממש מרוסק.לגמרי.אני מרגיש שכל מה שבניתי הלך לגמרי.שהילד הקטן והפחדן שהיה חזר והוא חי ונושם בתוכי שוב במלוא העוצמה.כמו כן עליי לציין שחברתי שאהבתי נפרדה ממני לפני 3 חודשים בגלל סיבות כאלו ואחרות מה שתרם עוד יותר למצב הרע שאני נמצא בו גם ככה.נכון לעכשיו אני מרגיש שאני כבר לא מספיק טוב,שהחברה לא מקבלת אותי,שאני נראה שונה(פיזית),שאני לא מספיק יפה ולא מספיק טוב וזה הורס אותי.נהייתי פראנואידי ובכל פעם שמישהו צוחק ליידי אני נכנס לפחדים שאולי זה עליי.ומדוע הוא צוחק?האם זה עליי?זה מכניס אותי לדכאון מיידית ואז אני פשוט רוצה לבכות או אפילו למות.ממש רע לי,אני כבר לא בטוח בעצמי,באיך שאני נראה,בכלום,כשאנשים שעוברים ליידי ברחוב מסתכלים עליי וזה פשוט מפריע לי,אני מפחד מזה-ממבטים חודרניים כי אז אני לא מפסיק לחשוב למה?למה מסתכלים עליי ככה?מה לא בסדר בי?ושום דבר לא עוזר לי,היו לי לא מעט חברות,אני נראה די טוב,יש לי די הרבה חברים אך עדיין אני מרגיש שהכל שונה,שהעולם שונה אליי.איך אני יכול לשפר את הבטחון שלי?בבקשה עזרי לי!ממש רע לי!

אני אביא לך סיפור אישי, שיבהיר לך שמדובר בבעייה שלך עם עצמך ולא בבעייה שלך מול העולם: אחריי הצבא, התחלתי לעבוד במקום עבודה מאוד לחוץ, הייתי מוקפת אנשים מבוגרים, בקושי ראיתי חברים, הייתי חוזרת עייפה מכדי לצאת החוצה, בקיצור בתקופה ההיא עליתי במשקל מאוד, ומבחורה רזה הפכתי לשמנמונת. אחר כך התחלתי ללמוד, ואני זוכרת כשעמדתי וחיכיתי למעלית, בחור שעמד איתי אמר לי "אולי תעלי במדרגות, ככה תעשי קצת דיאטה". היה לו לעג ברור בקולו, ואני, בלשון המעטה, הרגשתי מאוד רע עם עצמי. התחלתי לחשוב שכולם סביבי בטח חושבים רק "איזה שמנה" ושאני נראית נורא ושכל הרזות סביבי נורא מושכות ורק אני דוחה. אמרתי לעצמי שאני חוזרת למצבי הקודם, רק שלא ידעתי כמה אני יבלע בתוך הצורך הזה.לא רק שרזיתי, אלא גם נעשיתי מכורה לחדר כושר וספורט, והיום אני נראית... הלוואי על כל אחת. אני מביטה על עצמי, מקדימה , מאחורה, משווה לאחרות, אין על מה לדבר, הכל פיצוץ. אבל מה? עדיין רצה לי בראש המחשבה שלא הייתי מושכת, שגבר הראה שהוא נגעל ממנו ושאי אפשר להימשך אליי, ובתוך תוכי אני לא אוהבת את עצמי, גם אחריי אלף חיזורים ומחמאות. ואם יצאתי עם חברות, ונניח התחילו איתן ולא איתי, אני ישר מרגישה מכוערת, אפילו שאני ממש ממש לא!!!. כי המפלצת הזאת יושבת לי בראש, הפחד שמשהו לא בסדר איתי, כמו שאמרת "לא יפה מספיק, לא טובה מספיק". הדבר היחיד שלא בסדר איתי זה שאני נתתי למפלצת הזו להשתלט עליי ככה. היא פתחה פתח לשינאה עצמית, ושינאה עצמית זה דבר "ממגנט", קשה להיפטר ממנו. וגם אם כל הגברים בעולם יתאהבו בי, הם לא יחסלו את המפלצת הזאת. אבל מי שמסתכל מהצד, אומר לי "איזה מפגרת, הלוואי עליי להיות במקומך, מה את רוצה מעצמך?". אז זה מה שאני אומרת לך "מה אתה רוצה מעצמך? גם אם תהיה פר ההרבעה של המאה הזו, וגבר הגברים ומה לא... התחושה שאתה פגום לא תעזוב אותך, כי היא כבר שם. אז פשוט תקבל את זה שיש לך הפרעה כלפיי עצמך, וזה לא משהו שאחרים רואים או מרגישים, רק אתה מרגיש ככה כלפיי עצמך, והכל בסדר איתך, ואתה עשר , ואתה סתם משגע את עצמך סביב השנאה העצמית הזו שנדבקה בך. בקיצור- הכל בסדר איתך, כמו שהכל בסדר איתי, ובמקום לאכול את עצמך תתחיל לאכול את העולם!!!

אמיר שלום, מכל שתארת אני מבינה שאתה מכיר את המושג "לקחת את עצמי בידיים". הרי שינוי חד כבר עשית בעבר - שינוי שהוביל לתקופה של פריחה והצלחה במסגרת הצבאית. עם זאת, לא ממש למדת לחיות עם פגיעות ועלבונות. גם לא למדת לשאול את שאלת מליון הדולר: "למה?" = "למה אמרת לי את שאמרת/ למה פגעת בי/ למה אתה חושב כך עלי?" צריך לעיתים לשאול אדם על מנת לקבל תשובות. חוסר הידע וההבנה לסיבת הפגיעה בך -(התשובות מהן אתה בורח) רק מכניס אותך לתחושת דכדוך עמוקה יותר. אם ידעת למה - אולי היית מבין שעשית ענין משום דבר? או אולי היית מצליח לתקן ולשנות? או אולי היית מבקש סליחה במידה ואתה הוא זה שפגעת? מכל שאתה מתאר, נראה כי מידת הפגיעות העצמית הולכת וצוברת תאוצה, אתה מרגיש באותו ילד קטן שהיית בעבר וחוזר אחורה בזמן. הליכה אחורה לעיתים נדרשת על מנת להבין דבר מה עם עצמנו, לשנות, לתקן ולצאת יותר מחוזקים אך מאחר ואתה מתקשה לעשות כן לבד, מציעה לך בחום רב לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע בידך לחזור לקדמותך, להתמלא בביטחון וגם........ וגם ללמוד לחיות עם חסרונותיך - איזה שלא יהיו. מושלמים הרי אנחנו לא בהיותנו אך ורק בני אנוש! המון הצלחה לך במציאת הדרך חזרה למעלה, טל.