סיפור שכדאי לקרוא

לפני כ- 13 שנים סבלתי במשך מס' חודשים מחרדות(11 חודש בערך) אשר התבטאו בתחילה בפחד שחלילה מקננת בי מחלה, וכל יום הייתי מבקרת אצל הרופא שאחרי זמן קצר הפסיק להתייחס אלי אמר לי ללכת לאילת לנופש רקם לי קסנס וסגר ענין, זילזולו רק הגביר בי את הפחדים, והייתי בטוחה שאנינ חולה והוא בעצם מפספס אותי, את הקסנס שתיתי מספר שבועות ומשראיתי שאיני יכולה בלעדיהם,זרקתי אותם וגופי היה ממש זקוק לגמילה כי חשתי שעולמי חרב עלי כאשר איני לוקחת אותם. ירדתי במשקל וגמרתי אומר עם עצמי שאני גוססת, אבדה לי שמחת החיים עד כדי שהרחקתי את בני הקטן ממני כדי ש"יתרגל", לא הסכמתי לרכוש בגדים ובקיצור התאבלתי על עצמי.ביקרתי אצל פסיכולוג, רבנים וכלום. יום אחד לקחו אותי לאדם זקן שקורא בשמן ומים, ומשהוא לא מצא דבר אמר לי את המשפט הבא:"אם לא תצאי מזה מהר, יאשפזו אותך בפסיכיאטריה." מאותו הרגע החלטתי לחיות ואחרת. לשאלתי אותו מה עלי לעשות? שאל מה אני אוהבת לעשות, לשיר אמרתי ובכן בכל פעם שאת חשה את תחילתו של הפחד תשירי ותרקדי. כמה עצוב היה לראות אותי בוכה ורוקדת למוסיקה של "להקת שפתיים" בזמנו ,מוחאת כפיים ושרה ובוכה ותוך 10 דקות הבכי הפך לשמחה ולשירה מהלב, וככה יום רדף יום, והזמן שהבכי הפך לשמחה התקצר עד שיצאתי מזה לחלוטין. כעת שנים אחרי, שנים בהם עברתי דברים בחיים לא קיצוניים, אך חובות לפעמים חוסר עבודה, בעיות כלכליות במיוחד,שהופנמו כנראה, כעת שהנני במשרה ניהולית מכובדת ביותר, אני מוצאת עצמי, כאילו על סף תהום, דרוכה מידי, במיוחד לגבי ילדי ובני משפחתי. נתתי בבית הוראה לא להתקשר אלי אם אפילו ילד לא מרגיש טוב, אני לא אמבולנס אמרתי, כיון שאם מתקשרים ואומרים לי למשל יש לי כאב ראש אמא, או כל דבר אחר, אני מאבדת את העשתונותורואה שחורות מתחילה לרעוד כאבים בחזה לחץ דם גבוהה ולא יכולה לנהוג הביתה.(אני עובדת בעיר אחרת.) לפני כשבועיים,בני הגדול אמר לי שהוא לא חש בטוב וכי הוא חוזר הביתה מהעבודה, אחרי שעתיים התקשרתי לשאול לשלומו והוא לא היה זמין, אני החלטתי שחטפו אותו, שתיתי חצי לוריון לא חיכיתי להירגע, ונהגתי לעיר שלי, בקושי, במקום הביתה נהגתי למיון,הגעתי עם לחץ דם גבוהה, דופק מהיר ואושפזתי לבירור קרדיולוגי, מאז אני עייפה נפשית ודרוכה מאוד, גופי כואב בכל האיזורים ואני במתח, בנוסף למתח שבעבודה. אני מחפשת קבוצת תמיכה, או טיפול שיגרום לי לשלןט ברגשות ולחשוב בבהירות באותם הרגעים, כי במקרה האחרון למשל הקצנתי מידי ולא יכולתי להעלות בדעתי שבסך הכל, ניגמרה לבני הסוללה. צר לי לאבד את משרתי חלילה משרה שכה ייחלתי לה. ואני מסתירה בכוח את רגשותי בענין. את הסיפור הראשון אני מספרת בגאווה כי נילחמתי ולימדתי אחרים לנהוג כך. היום אני עייפה, וצריכה עזרה, האם תוכל לייעץ לי?