אני מתחננת לעזרה..
דיון מתוך פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
אני כבר מזה חודשיים חווה משהו שכנראה נקרא ניתוק או לא יודעת איך לקרוא לזה.. אותה תחושה אני זו לא אני.. שאני חיה אבל מתה.. שאנשים מדברים אליי ואני מדברת אליהם אבל למעשה שואלת את עצמי מי עושה את כל זה כי אני לא מרגישה שאני עושה את כל זה... אני כבר לא יודעת מי אני. אני שואלת את עצמי שאלות כמו מה זה בן אדם ומי הייתה 21 שנה קיימת לפני אותו התקף שמבחינתי הרס לי את החיים... אז אני יודעת שיגידו לי פה שאנשים חוו את זה ועברו את אותה תחושה... אבל למה אני מרגישה ששלי הכי נורא?? בעולם??? אבל אני מרגישה שכל השמחת חיים של אורלי... לא תחזור.. אני מרגישה שאני אסיים במוסד.. כי גם כשאני חושבת על איך זה יהיה כשזה ייגמר הסיוט הזה.. אני לא מצליחה לחשוב איך אני ארגיש... 1001 מחשבות בדקה, אין לי שניה, מאית שניה של שקט נפשי, זה כל הזמן מחשבות עצבים מתחים לחץ פחד היסטריה והכל ביני לבין עצמי. בהתחלה כשזה תקף אותי פשוט החזקתי את הראש ואמרתי לאמא "אמא אני לא יודעת מי אני". ומאותו יום זה לא עזב. זה אוחז בי הכי חזק שאפשר. ואני רק שואלת את אלוהים מתי זה ייגמר? מתי אני אחזור להיות אורלי?? ואולי אני בכלל לא רוצה לחזור להיות אורלי??? למה כולם לא מרגישים את מה שאני מרגישה?? אני מתחננת לפניכם.. שמישהו יבטיח לי שזה ייגמר מתישהו בקרוב... שאני לא אמות. שאני אחזור להסתכל במראה ולזהות את עצמי. שאני אחזור לחיות. ולהרגיש את עצמי וכל רגע ורגע בחיים שלי.
טוב דבר ראשון לנשום :) עעכשיו תני חיבוק גדול ותבכי קצת... תוציאי הכל... אני לא רוצה לתאר לעצמי בכלל מה זה להיות את בימים טרופים אלו... אני כן יודעת שכדאי לנשום ולהירגע. אני יכולה להבטיח לך שזה יעבור כי הכל עובר יפה שלי. ועד שזה עובר זה הכי נורא, אצל כולם, לא רק אצלך. קחי נשימה, אם את עכשיו לא צריכה להיות אורלי אל תהיי. העולם לא יתמוטט מזה :) דברי על זה עם המטפל/ת שלך, נסו להבין יחד מאיפה זה בא ולמה. קחי בחשבון שגם אם לא תביני מאיפה זה בא עדיין אפשר לטפל בזה, כמו בכל דבר. גיל 21 הוא גיל עצבני אצל כולנו, יש אפילו שיר "והנה אתה בן 21 ורצית לצעוק כל כך חזק רצית לצעוק שכל העולם ישמע" (רפי פרסקי אם זה מעניין אותך:) אז לא רק שיש לך כאן צרת רבים, אלא שאת יכולה להיות רגועה, את נורמלית לגמרי ובטח שלא הולכת למות :)))))))). אני מבטיחה לך. המחשבות יעברו לך עוד איזה 5-6 שנים אבל זה יירגע עוד קודם ובטח שתלמדי לשלוט מתי זה מתאים לך (כן כן כשזה נשלט אפילו ניתן להינות מהן) ומתי זה סתם מלחיץ. אבל אני מאד ממליצה שאם אין לך מטפלת תשיגי אחת סתם שתדעי שפעם בשבוע יש לך איפה לפרוק (את יכולה גם ליסוע לקברי צדיקים אבל למטפלת יש גם לפעמים שאלות מכוונות ממש טובות ומועילות:) בהצלחה, אוהבת, הדסי
אני ואת אותו סיפור בדיוק .וגם אם המראה אני ממש מבין אותך אנא בבקשה צרי איתי קשר אני רונן [email protected]תרגישי בטוחה אני אדם מקשיב וצריך לדעת דלא רק אני מרגיש כך
אור, בעייתך ניתנת לעזרה, אלא שבשביל זה את צריכה..לפנות לעזרה מקצועית של פסיכולוג או פסיכיאטר ולא להסתפק בפניה לפורום. גם אם לא ניתן להבטיח דברים, אני מאמין ויודע, מנסיוני רב השנים, שבעייתך ניתנת להקלה וסיוע מהירים, ללא שום צורך וחשש "שתגיעי למוסד..", אך כאמור בשביל זה את צריכה לפנות לעזרה מקצועית, ישירות דרך מוקד קופת החולים שלך, או דרך רופא המשפחה או באופן פרטי. אל תדחי את הענין. חבל לסבול סבל מיותר וממושך.
מנהל פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
