לדר' נעמן

תודה על התייחסותך. היינו משפחה בת 9 נפשות ונשארנו 3 אחיות. אומרים שאלוהים לא נותן לאדם מכות אם הוא לא יכול לעמוד בהן, אלא מעמיד אותו בנסיון ומבחנים. אני מאמינה שבנתינה שלי הוא מחזיר לי כגמולי וכפליים... למען האמת, אין לי כל כך חשק לשבת מול מישהו ולהתחיל לפתוח שוב ולספר את כל קורות חיי. אני עייפה מזה ורוצה להיות מאחורי, רוצה להמשיך הלאה. אמנם לא אשכח כל חיי ולא אברח משום דבר... פשוט רוצה להרגיש נוח ובריא. היום אני כנראה חיה בהרגשה שאני צריכה להנות מכל רגע, לא לכעוס על שום דבר, להנות ממה שהחיים מעניקים לי, להנות מהבנות המקסימות שלי, לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות, כאילו להספיק הכל, כי מי יודע מתי אני "אגמור"... היו לי פחדים וחרדות על מצב בריאותי בגלל אחיי, אני אמנם כל פעם בביקורת רפואית ותודה לאל הכל בסדר. אבל מי יודע מתי תבוא ה"מכה", אני מוכנה נפשית להפתעות. באיזו שהיא פינה בלב יש לי הרגשה שזה לא יפסח עליי (זה נורמלי לדעתך?) אני לא פטאליסטית, אבל אני לוקחת בחשבון הכל. מה שיהיה יהיה! אין לי שליטה על זה, הכל בידי שמיים. הגעתי להשלמה עם מה שקורה לי וחיה כמו אדם שאמרו לו שלא נשאר לו הרבה לחיות והוא מנסה לחיות את חייו הכי טוב שאפשר כאילו אין מחר...אני עומדת באסרטיביות על זכויותיי בבית, מזכירה לכולם שאני עדיין ילדה כמוהם (כי הילדות שלי היתה חסרת חום ואהבה בגלל הוריי) אני גם רוצה שיפנקו אותי, ידאגו לי..., אני דורשת ומקבלת. ואני מחזירה אותך שוב לפניה הראשונה שלי אליך עם הויכוח שלי עם בעלי (זוכר?) החלטתי לעשות ולקחת כל מה שעושה לי טוב. להגיד כל מה שאני רוצה... להגיד בלי לפגוע כמובן... לקרוא לילד בשמו... ולדבר על הדברים בלי לטייח והכל ברוח טובה עם חיוך ואסרטביות. האמת, מי שמסתכל מהצד אומר מה רע לה..? יש לה הכל...! בעל טוב, מסור, אחראי, בריא ואוהב. בנות יפות, טובות, בריאות, וחכמות, עסקים מצליחים, חיי רווחה... אבל את הפצע בפנים עמוק, אף אחד לא רואה. כן, זה יישאר לעולמיי עד, ושום דבר לא יגליד אותו. כשיש בעיה או מישהו פוגע בי זה מיד מתעורר ונוגע, ואז הכל כואב ונוצרת מעין קריסה נפשית קטנה, יש מעין רגישות יתר, ושוב אני ממשיכה (זה לגיטימי, לא?) אני לא אדם משועמם, אני עסוקה רוב שעות היום, אני לא יושבת וחושבת על מר גורלי, אני די יוצרת קשרים, חברותית, ועוזרת לזולת. אני מרגישה שהחיים בכל זאת הטיבו עמי ואלוקים פיצה אותי בכל מה שיש לי, מודה לו על הכל יום יום. החלטתי להיות קצת פחות "צנועה", וקצת יותר "חוצפנית". יש בזה מעין מתיקות ילדותית, לא? בגילי המופלג (כן, 50 אוטוטו) בא לי פשוט עכשיו להנות ממה שלא נהנתי בצעירותי. עכשיו שהכל מאחורי ויש לי את ההזדמנות הזאת...אני משכנעת את עצמי שמותר לי ואני יכולה להעיז, תמיד שמרתי על נישה מסויימת, "שקט תעשייתי", מעין שתיקה רועמת, ללא הפתעות, הייתי כאילו לא קיימת, כאילו "היא תסתדר", סמכו עליי שאני אשרוד בכל מצב, הייתי תמיד בשביל כולם, שלכולם יהיה בסדר, נוח, ונעים. עכשיו אני רוצה שהם יהיו לי...אבל אשאר להם תמיד, כי אני כזאת. אז אולי מכאן, תגיד לי בבקשה אם אני צריכה בכל זאת טיפול או שיחות עם פסיכולוג שיחזק את דבריי ויעזור לי לנתב את דרכי. ידבר אליי... ולא רק יקשיב...? יש מישהו כזה? תודה על תשומת הלב. המייל שלי [email protected]