מצוקה נפשית
דיון מתוך פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
שלום לכולם, שמי ערן בן 24 סטודנט באוניברסיטה ותמיד ידעתי שאני זקוק לייעוץ פסיכולוגי. יש לי בעיה לשתף אנשים, לדבר על עצמי ולהיפתח. לעומת זאת לדבר , להצחיק, ולהיות חלק מרכזי בקבוצה אין לי בעיה, כל עוד אני לא צריך לדבר על עצמי וכל עוד אלה לא אנשים קרובים לי (יותר קל לי מול זרים). ישנן בעיות , תמיד מדחיק אותם אבל לאחרונה זה הגיע לשלב שקשה לי . בלימודים לא קל לי, אצלי הם מרכז החיים ויתרתי על בילויים, חברים, אין לי כוח להתלבש ולצאת, אני ממציא לאנשים דברים כדי להימנע מאירועים חברתיים. זה מפריע לי, אבל עדיין אין לי את הכוח הנפשי לצאת. בת זוג אין והאמת חוץ מהקטע שאני אומר בטח מפריע להורים שלא מביא משהי הביתה, זה לא ממש בראש שלי. יש אצלי מעין נגדיות, אני חי את החיים שלי בצורה המעיין סגפנית שאני אוהב אבל אני מודע לזה שאלה לא חיים נורמאליים, אני מנתק את עצמי מהסביבה. חוצמזה נהפכתי להיות ציני ומריר, אנשים שמכירים אותי מהעבר ואנשים שמכירים אותי בשנה האחרונה מכירים בחור שונה. אני חייב להעיר, להגיב, לעקוץ, אני כועס על עצמי שאני כזה אבל אני לא מצליח אחרת. אם יש אנשים שאני לא מחבב אז אני לא מסוגל לעמוד לידם. בהפסקה אני מעדיף לפעמים לשבת לבד, אני כועס על עצמי שאני לבד אבל אין לי כוח ללכת ולשים מסכה על הפרצוף ולהתנהג כאילו הכל בסדר. אם אני לא עושה צחוקים או מחייך אנשים ישר חושבים שמשהו לא בסדר, מה שהם לא מבינים ובייחוד הקרובים זה שאני לא אספר להם , אני לא מסוגל להיפתח. מאז יום שישי אני מוצא את עצמי (ולא בפעם הראשונה) בדיכאון, היום סיפרתי לחבר הטוב שלי שפשוט רע לי. לא קשור ללימודים, רע לי בחיים. הוא שאל למה, אמרתי לו שלא משנה, ואז השיחה גלשה לכמה קשה לו וכמה הוא מתאמץ ושוב הפכתי להיות האוזן הקשבת (תפקיד שאני ממלא באופן קבוע אצל כל מי שנחשב לחבר/ידידה). אז נכון זה נחמד שרוצים לבוא ולהתייעץ איתי, אבל מה איתי? חוצמזה אני עצבני נונסטופ. אני מתעצבן מכל דבר, על כל דבר, כל הזמן. אני יודע שהמקום הזה הוא לא הטיפול הפסיכולוגי שאני רוצה (רוצה כי אני יודע שלשבת מול מישהו/י זר יעזור לי להיפתח ) אבל מה לעשות שהמציאות שונה, קשה לי לבוא ולהגיד להורים שאני זקוק לפסיכולוג... האמת שקצת הקל לרשום פה ... למרות שאני גולש בפורום כסמוי הייתי צריך לאזור אומץ בכדי לרשום. אומנם סיפרתי בקצרה וסתם מה שזרם לי בראש עכשיו אבל זה הכל בינתיים. אשמח לשמוע תגובות/דעות/הערות/הארות
ערן, תבורך על החלטתך הברוכה לפתוח צוהר לבעייתך ולו כ"סמוי". אני משוכנע שזה אכן מקל במקצת. אך כפי שאתה עצמך יודע ואף כותב, כדאי מאד שתפנה ליעוץ/טיפול פסיכולוגי. ללא סיוע מקצועי, בעייתך עלולה להחמיר. ואף אם תהיה הקלה זמנית, היא עלולה לשוב בשנית ובעוצמה רבה יותר. מאידך, טיפול פסיכולוגי מתאים עשוי לעזור לך רבות לא רק בהקלה על הסימפומים והמצוקה אלא אף במימוש והעצמת היכולות שלך בכל התחומים. הדבר מוכח מחקרית. אני משוכנע שגם הוריך חשופים למידע ולתקשורת החוזרים ומעידים עד כמה טיפול פסיכולוגי הוא דבר ראוי, שכיח ומומלץ. אדרבא, הבוגרים והיציבים יותר בנפשם פונים לטיפול, אם לצורך הקלה במצוקה ואם לצורך השבחה עצמית. אם חששך לשתף את הוריך מלווה גם בבעיה כלכלית, תוכל בהחלט לקבל טיפול בתעריפים מאד נמוכים, במסגרת קופת החולים אליה אתה שייך.
מנהל פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
