מיואשת
דיון מתוך פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
אני בת 20 חיילת. שנתיים טיפול פסיכולוגי, לא עוזר! אני בקבוצת תמיכה (ביעוץ הפסיכלוגית) לא עוזר! כל סופ"ש בבית בדכאון, אני לא רוצה לצאת לא רוצה לפגוש אנשים, אני יודעת למה הפסיכולוגית הסבירה, פחד, פחד מציפיות, פחד מביקורות. הבנתי! ד"א היא אומרת לי שזאת לא חרדה חברתית! יופי הבנתי את הבעיות אני מודעת אבל מה זה עוזר! זה לא עוזר! פחד מלהראות את הנשיות שלי, וכשאני מראה, זה יוצא פתטי. אנשים תופסים אותי כמשהו שאני ממש לא, כי אני דואגת לזה, כל היום אני במסכות. בקבוצה הזאת אומרים שאחת הבעיות העקיריות שלי, היא שאני אינטלגנטית מידי ושאני כ"כ מודעת לעצמי שאני מבקרת את עצמי יותר מידיי וזה מה שעוצר בי. ממש אינטלגנטית אני הורסת לעצמי במו ידיי את חיי. לא יוצאת. ואנשים כן רוצים ליצור איתי קשרים ואני בחורה מאוד יפה ומושכת ומתחילים איתי כל יום, ואני לא רוצה שום קשר! אני מפחדת. לא יודעת ממה אני פשוט בכלא של עצמי! רציתי לפנות לפסיכאטר לקבל תרופות אבל הפסיכולוגית אומרת שאני לא צריכה. גם בא התחלתי לחשוד, שהיא מסיימת כמה דק' לפני את הטיפול, שהיא לא רוצה שאלך לפסיכיאטר כי ככה אני לא אבוא אליה. כל טיפול אני מרגישה בזבוז כאילו דברנו כבר על הדברים. שנתיים. לא עוזר. הייתי בכמה לפניה, אצלה נתקעתי, היא הכי מקצועית. מה יש לי? מישהו מוכן להגיד לי. כי אני כבר שנתיים אפילו שלוש בטיפול הזה ועדיין לא הבנתי איך אני יכולה לעזור לעצמי. אני יודעת, הגעתי לתובנות, הסבירו לי.. אבל אני פשוט נכה נפשית. אבל עם אנשים במחשב אני מפחדת לשמור על קשר. אני מאוד חכמה אני מודעת לזה, אבל בחברה לא רואים קמצוץ מזה. רואים. משהו אחר! שונה לגמרי. מה לעשות?! אני כ"כ שונאת את עצמי, למה אני לא כמו כולם?
מצער לשמוע עד כמה את במצוקה, אך יש אור אפשרי..בקצה המנהרה. ללא היכרות מקצועית איתך אני לא יודע ולא יכול להתייחס לענין התרופתי המוזכר בפנייתך. במקרים של סימפטומים קשים ומתמשכים, הטיפול התרופתי עשוי בהחלט להיות רלבנטי, אך הייתי סומך לחלוטין על המלצת הפסיכולוגית שלך, מבלי לייחס לה אינטרסים כלכליים. כללית, אני מבין ומניח שטיפולייך עד כה היו "דינמיים". כלומר, הושם בהם דגש על חקר הדינמיקה של אישיותך, כפועל יוצא מהתפתחותך ונסיונותייך בעבר. זהו כיוון טיפולי חשוב מאד ולעיתים אף הכרחי, ככל שהבעיה מורכבת ועמוקה יותר. כך רכשת, כנראה ונשמע מדברייך, תובנות חשובות ומשמעותיות, כדי שתוכלי, יש לקוות ולצפות, למצותן ולממשן בפועל על ידי נקיטת שינויים התנהגותיים ומעשיים "בשטח" - בחיי היום-יום. אלא שיתכן וסביר שהשינויים המשלימים העשויים להיות מושגים בהווה ו/או בעתיד הקרוב מצדיקים שילוב של גישה טיפולית "דיירקטיבית" ( הנחייתית ) יותר, כגון CBT ( גישה התנהגותית-מחשבתית ) וכד'. כיוון אינטגרטיבי זה עשוי בהחלט "להביא את האור" למצוקתך. ושוב, למען הסר ספק, יודגש שההמלצה היא על גישה אינטגרטיבית ולא העדפת גישה אחת על פני השניה.. מ-נ
עם היינו עכשיו יושבים פנים מול פנים, לא הייתי מעזה לשאול שוב, כי תמיד לא נעים לי.. (זה כנראה חלק ממה שהיא גרמה לי להבין, הפחד מהפרת הצפייה. אתה מצפה שאני אבין מה כתבת, ואני מפחדת להגיד שלא הבנתי.) אבל כרגע אני כותבת אנונימית אז יש לי אומץ לומר... לא ממש הבנתי. דבר שני, שלא התייחסתי אליו בהודעה הקודמת, כל פעם, שיש משהו שקצת שובר שגרה אצלי, שקצת גורם לי להתרגש, אני נכנסת ללחץ, לא ישנה בלילה, ואף מקיאה. הפחד הזה תמיד קיים אצלי. אני חייבת להודות, שבחצי השנה האחרונה זה לא קרה, אבל אני מניחה שזה בגלל ששום דבר מרגש לא קרה, מכיוון שאני בצבא והשגרה ידועה. אני מאוד מפחדת שמא יקרה פתאום משהו, שקצת ירגש אותי ויחזיר אותי למקום החרדתי שקצת הספיק להעלות אבק. אני יודעת שכאשתחרר אני אחזור אליו. הפסיכולוגית אומרת שזה מאחוריי ושהיא מאמינה שזה לא יקרה, אבל אני יודעת שזה חלק מהשיטה, שהיא מנסה לשמש לי גב, ולתת לי את הבטחון, שכן היא אישה מוסמכת ומבינה, ושאאמין לה ובאמת זה לא יקרה. אבל בתוך תוכי, זה תמיד שם. אני מרגישה את זה חי, ואני יודעת שזה יתפוצץ והחרדה הזאת תחזור, והסמפטום הזה יחזור. הוא תמיד מתחבא שם. אני יודעת למה הוא שם היא הסבירה לי. הקונפליקט הפנימי שלי וכל שאר הפחדים שהונמו בתוך האישיות שלי, הדימוי העצמי הנמוך, ליקויי הלמידה, והפחד שיחשפו אותי ואת הרגישות והפגיעות שלי, שיזרעו לי מלח על הפצעים, שיצפו ממני ויתאכזו. זה הכל מודע אני יודעת! אני יודעת כבר מה גורם לזה! אז למה זה עדיין שם??
מנהל פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
