טיפול בהתנהגות קוגנטיבית

שלום, אני בן 21 והובחנתי כבר במהלך השירות הצבאי כסובל מ : ."אישיות אינטרוורטית", ו"התנהגות קוגנטיבית" המבוטאת במחשבות ללא בסיס הגורמות לפאניקה חרדה ולעיתים רחוקות דיכאון כאשר הדבר אינו ניתן באותה הנקודה לראייה של אפשרות הגיונית לפיתרון בתוך כל הלחץ הנתון. במהלך השירות הצבאי סרבתי לקבל תרופות על מנת לטפל בבעיה שיש לי היות ואני מאוד פוחד מאפשרות הזו הלא נתפסת במוחי כדבר נורמטיבי למרות כל הקושי שבכך ואני האמנתי וגם היום באפשרות הטיפולית העמצאית או בעזרת פסיכולוגיים המתמחים בדבר. לא שתפתי אף אדם קרוב בנוגע למצבי הפנימי, לא בדיבור ולא ברגשות שכן אינן ניתנות לראייה למתבונן מהצד (אני מודע לכך שאנשים פשוט יראו אותי כבמצב רגיל לחלוטין ), וכמובן לא את הורי היות וארגיש בושה להניף את המילים האלה בפני הורי. היות ואני סובל מהדבר כבר מספר שנים ( 6 ), חזרתי אל הלא מוצא של עצמי, אני לא מצליח להתגבר בעזרת המחשבות הסותרת כבר, למרות הנסיונות הרבים ש"כן אלה אינם מחשבות הגיוניות וכי התת מודע הוא הגורם העיקרי לכל זה", אבל משהו מסרב לקבל את זה במוחי. (פעם זה עבד חלקית באותו הרגע , זה אף פעם לא העלים את ההרגל הזה ). אני יודע שזה נשמע כמו מלחמה עצמית וכך זה מבוטא בחיי, לא הגשמתי את המטרות שלי, האמנם למדתי והשכלתי על חשבון זמן הלימודים שלי בעבר והתמחתי בתחומים אהובים עלי, ובקשר לעתיד שלי, אני מאוד כואב את העובדה שהדבר פוגע לי באיכות החיים ואני בתור אחד שלא בקשתי טיפול לבעיות שלי, חושב שאני גורם סוג של נזק הפוך ככל הנראה כי אני מרגיש פשוט שאני מתחיל לאבד שליטה בנושא. אני יודע שאני בן אדם צעיר וכי הדלתות "עדיין" פתוחות בפני, הזמן (שממנו אני פוחד במחשבות שלי וחסר לי חלק להתגבר עליהן ) עובד לרעתי כמה שזה נשמע אבסורד.. שזאת רק לאחרונה הצלחתי להבין עם עצמי כי כל המחשבות קשורות בזמן - במקום וברגע שאני נמצא ומחפש משהו שאינו ניתן לשינוי בן רגע ודורש זמן לכך, אני לא יודע להתמודד ולשכנע את עצמי שהזמן באמת "יעשה" את שלו ( חודש , חודשיים \ עד שנים ). זה לפעמים מרגיש מעט מתסכל, אבל לא הייתה לי חברה מגיל 13, יש לי ביטחון עצמי כי אני מצליח כנראה להסתיר את הרגשות שלי בהצלחה, אבל אני לא יודע לממש אותו למטרות חיוביות. זה ישמע מגוחך, אבל לעיתים אני מרגיש אדם חזק, הרי אני מצליח להתמודד כמעט יום יום במחשבה הזויה שכזו שכן אצל אדם אחר המצב היה נראה אחרת כנראה כבר. אני מצליח בעזרת ניהול שיחות אישיות בשביל חברי להרגיע אותם במכשולי החיים היומיומיים הנורמליים, בהשוואה אלי, ואפילו להוציא אותם ממשברים שנכנסו אליהם כי כזה אני עוזר ולא מבקש "תמורה", אני חייב לציין כי אין לי נטיות אובדניות, ולעיתים זה נדמה לי לפחות ברגש מצד האחרים (כשם שבצבא ) כדבר "לא רציני" הרי האדם ממילא ישאר בחיים כך או כך, אבל ההרגשה הפנימית היא אחרת, הגוף בריא והנפש לא, המתכון אינו יכול להחזיק בצורה שכזו כי גורם מאוד חשוב חסר. האם אוכל להפיק בשיחות את אותו המפתח (התבלין למתכון) שיוכל לעזור לי להתמודד עם בעיותי, עד כמה מצבי חמור לדעתכם, ובעיקר מה עלי לעשות באמת מבלי לפגוע יותר מדי בעתיד שיחסית המצב כרגע לא ממש מזעיר היות ונרשמו הדברים על ידי הפסכיאטר הצבאי כבר קודם בתיק הרפואי שלי. אשמח אם אצליח לשאוף מכאן את הפיתרון, תודה רבה.. ומבושתי לא אזכיר את שמי.