שאלה

היי ובוקר טוב אני בת 30 ורוצה לשתף אותך בתחושותיי. לא טוב לי!!!!. אני לא מסופקת מחיי הנישואין (רק חודש עבר) ואין לייחס זאת למוסד עצמו אלא לזוגיות שלי. יש ל בעל מדהים נהדר נפלא אין לי מילים!! אבל בכל מהלך הקשר הרגשתי חוסר כלשהוא שאני לא אוהבת מספיק שמגיע לי יותר... אני לא מסופקת מחיי העבודה - מרגישה חוסר מיצוי עצום, לא אוהבת את הסביבה. אני לא מסופקת בתחום הלימודי - עברו מס' שנים מאז התואר הראשון ואנלא יודעת אם כדאי ללמוד ומה ללמוד... השאלה שאני מהרהרת בה שנים... האם זו אני כטיפוס שלילי? מדוכא? גורם אן תמיד ירגיש כך ולא משנה מה האוירה סביבי או שמא בשל דימוי עצמי מאוד נמוך שלא נראה כלל חיצונית אני מביאה עצמי לאותו דיכוי? שאכן אמיתי שכן הבחירות שלי אינן מונעות מהגורם הנכון. מאז ילדותי אני נמצאת עם בחור שכן אני מתערערת לחלוטין אם הוא לא קיים ומרגישה כאילו זה כלי אמצעי לבטחון ותו לא וכן ברוב המקרים היה גם גורם שלישי.גבר נוסף על מנת להחיות הרגשה רדודה... בעבודות התמדתי אך לא הרגשתי טוב - בעבודה הנוכחית אני ממש סובלת וחוששת להגיע לשם.מה גם שכנראה אתפטר אם לא אפוטר בקרוב... אני חשה באנדרלמוסיה נוראית.שכלום לא הולך לי.מסביבי משפחה מאוד תומכת אך שאינה הצליחה מכל הבחינות בלגן!!! אני מאוד קשורה אליהם וזה שובר אותי לדעת שהעולם הזה אכזרי!! אני לא מקבלת הרבה דברים ואפילו כועסת כאילו שזה עוזר. אני רגישה מאוד לביקורת ולהערות מה שגורם לי להתרחק מאנשים אני חשה חסרת סבלנות במשחק החברתי.נורא קשה לי להיות נחמדה או מרצה את הסביבה אולם עושה זאת כי אין ברירה. אסכם ואומר שאני בן אדם שקופא על השמרים.לא טוב אבל נשארת...בכל מצב. אני מתחילה לחשוש שעד שאתעורר אם אתעורר כבר יהיה מאוחר. אני מאוד פוחדת מהתבגרות ותמיד חושבת עבר.... לא שבעבר הייתי כ"כ מאושרת אבל זה חלק מהכחשה כנראה וחוסר התמודדות. למה אני לא מצליחה לראות טוב?? עצוב לי עם תחושת התסכול המתמשכת.. אני מגישה שעכשיו זה בשיאים כי תמיד היה לי לא טוב ופתאום זה ממש כמו פצצה מתקתקת בעיקר לאחר החתונה איך זה קשור??? אם תוכל להסביר לי מה יכולה להיות הסיבה לכך מהיכרות קצרצרה אודותיי. אשמח לשמוע מלבד האופציה שלבטח תציע לגשת לטיפול.... מן הסתם אכן תמליץ לי לגשת לטיפול - אני מאוד סקפטית לגבי זה כי אני כ"כ מבינה מה עובר עליי רק לא יודעת כיצד לפתור הבעייה.כמובן שמודעות היא חצי דרך להצלחה אבל עדיין מה כבר ניתן לומר במילים שירפאו אישיות כזו או אחרת.מבלי חלילה לזלזל במקצוע. אני מאוד נמשכת לתחום הפסיכולוגיה אך מצד אחד לא מאמינה שאוכל להיפתח מעודף חשדנות וגאווה מטופשת וכן מאיזו שהיא ראייה שזה לא יכול לעזור ממש. מעין אימרה ש"זו אני " ועליי להתמודד. רק שנהיה לי קצת יותר קשה עכשיו