פחד לחלות, לחץ בעבודה ופגיעה עצמית

שלום, אני בת 20, משרתת בצבא, עתידה להשתחרר בעוד כ- 4 חודשים. לפני כארבע שנים בערך "חטפתי" וירוס שהביא אותי לביה"ח כארבע פעמים עד שהחליטו על אשפוז לילה בפעם הרביעית. זה אמנם היה וירוס שהמון חולים בו לעתים- כזה של הקאות וסחרחורות שלא מפסיקים. אמנם, אותו וירוס, באותה נקודת זמן, כנראה השאיר בי סוג של טראומה. זה התבטא בהתקפי פחד מאוכל ומהמחשבה שמא אני אקיא. אמנם עברו ארבע שנים, אבל אין יום שהפחד לא עובר לי בראש. מה יקרה? האם אני אקיא הלילה? כל פעם שאני חשה מעט בחילה או סחרחורת אני נכנסת ללחץ, שכמובן, מגביר את ההרגשה הרעה והפיזית כמו את הנפשית. יש תקופות שאני כל כך פוחדת, שאני אוכלת מעט מאוד ומנסה להמנע מאוכל כמה שיותר. אמנם לפני ארבע שנים זה הה חמור יותר. זה הגיע למצבים שאמא שלי הכריחה אותי לאכול. היא גם היתה יוצאת איתי לטיולים באוויר כשהייתי נכנסת לפאניקה בערבים וזה מה שהרגיע אותי יותר מכל... (אין לי הפרעות אכילה או משהו כזה). לא מזמן עברתי במסגרת הצבא בדיקה של המעיים כי יש לי בעיות שכנראה נגרמות ממעי רגיז. אני חווה יום יום בעיות הקשורות בעיכול שמגבירות את הפחד שלי מהקאה וממחלה שתשתלט לי על הגוף ולא אוכל לתפקד. אני אמנם אוכלת, ולא מעט, אך הפחד תמיד שם. עברתי אצל קב"נים בצבא עקב בעיות כמו פגיעה עצמית (מזה 4 וחצי שנים שאני חותכת את עצמי). העלתי גם את בעית הפחד מהקאה שכל יום מעסיקה אותי. הבעיה היא שעכשיו שוב שלחו אותי לקב"נית חדשה שהגיעה לבסיס, דיברתי איתה על זה מעט פעם אחת, אני עוד מעט כבר משתחררת ולא יודעת אם יש טעם להעלות את זה אצלה, כי אנחנו אמורות להפגש כל שבוע עכשיו (רק שזה לא כל כך יוצא בגלל חגים, קורסים וכאלה...).כבר כמעט 4 חודשים שאני לא פוצעת את עצמי (ומקבלת תמיכה עצומה מהמפקדים שלי שתמיד עומדים לצדי) אבל הרצון נשאר ומתגבר לעתים וזה ביחד עם הפחד הזה לא נותנים לי מנוח. עד כדי כך שאני מפחדת לצאת עם חברים, וכמעט לא נפגשת איתם כשאני חוזרת בבית, כי בלילה אני מרגישה שאני צריכה להיות ליד אמא שלי למקרה ומשהו יתקוף אותי. בנוסף, כשיש עומס במשרד (הרבה אנשים שבאים לקבל שירות, הרבה עבודה, ביקורות, תיקים גדולים לטפל בהם) אני נכנסת ללחץ היסטרי, גם כשהמצב עצמו לא באמת כזה מלחיץ, או גדול במימדיו, אני מתחילה להתעצבן, לצרוח לאוויר ועל אנשים, לקלל בלי הרף, וממש "להתחרפן". פעם הייתי בורחת קצת כדי לחתוך את עצמי וחוזרת רגועה יותר וממשיכה לעבוד, אבל כבר 4 וחצי חודשים שאני לא עושה את זה, ואני די גאה בעצמי על זה. אני פשוט מאבדת פרופורציות ואני מודעת לזה ולבעיית העצבים שיש לי, אבל לא מצליחה להתגבר. אני כל כך מתוסכלת.הכל כל כך מעיק עלי. למי עלי לפנות?