ילדים חורגים
דיון מתוך פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
מעניין אותי לדעת למה בעצם הפסיכותרפיה לסוגיה והטיפול הנפשי בכלל לא מוכנים להודות בגלוי שיש מקרים של דכאון שלא ניתן לעשות עימם דבר, שאנשים אמורים לסחוב את השנים ולתחזק את עצמם רק בשביל להקרא חיים. למה להעניק את האשליה כי כל קושי נפשי הוא פתיר והעדר פתרון הוא העדר יוזמה של פניה לטיפול מתאים. למה לא לומר בגלוי שאין מה לעשות לפעמים כמו שלא ניתן להאריך את חייו של חולה סופני. למה לא לקבוע מוות קליני נפשי ולעזור לאנשים האומללים האלה לסיים את חייהם בכבוד. אני נמנית מביניהם. ונכון זהו לא פורום לדכאון. סליחה, טעות.
אמונה צר לי לשמוע ולהיווכח עד כמה תחושתך ( חוסר אמונה ותקוה )שונה משמך ( אמונה ). יש אכן דכאונות קשים יותר לטיפול , אך לדעתי מצוקות נפשיות ובכללן דכאון אינן "מחפשות" פתרון ( כמו בחידונים, מתמטיקה וכד' ), אלא דרכים טובות ויעילות להתמודדות איתן. במובן הזה כל עוד נשמה באפינו יש סיכוי, תקוה ואמונה לשיפור וגילוי דרכים, שאולי נסתרו מעינינו בשלבים המוקדמים יותר, לשיפור והתמודדות יותר יעילה עם מצוקותינו.
מנהל פורום התמודדות עם מתח, לחץ וחרדה
