לפשט את העניין

שלום, רציתי לדעת האם ניתן לראות רגשות אשמה בלתי פוסקים כלפי כל אקט שנעשה בתוך המציאות כאולי סוג של אובססיה- כאיזה ספק לגבי שלמותו של כל אקט כזה. אצלי רק במקרים נדירים כאשר באמת יש לי בטחון מלא שהאקט לא יכל להעשות טוב יותר- אני מניחה לו וחשה סיפוק במקום ספק ומצליחה לעבור הלאה. אבל לפעמים גם במצבים אלה אני מצליחה למצוא סדקים בשלמות הזו- כי אם מסתכלים על כל התמונה רואים את הסיטואציה דרך נקודות מבט שונות מנוגדות אינטרסים שלא יכולות לתפוס את זה כשלמות. ואז כמובן מגיעה האשמה והחרדה הגדולה איתה... כי אי אפשר באמת אף פעם לרצות את כולם ולהיות בשליטה כל הזמן על תוצאות האקט כי מתחילים להיות לו חיים עצמאיים אחרי שיוצא אל העולם. ואז נשאלת השאלה במה מתחילים קודם לטפל? וזו שאלה של נקודת מבט. אם תופסים את האשמה כסימפטום של חשיבה אובססיבית אז אולי לא צריך להעמיק מדי ולחפש את המקורות בילדות המוקדמת.