צריכה עיצות

אני בתיכון ורציתי לשתף אתכם במשהו שכתבתי ליומן שלי. בבקשה תקראו ותגיבו. יומן יקר, היום התחילה השנה החדשה ואני מרגישה קצת מדוכאת. אין לי מושג למה אני מרגישה ככה וזה מה שהכי מפריע לי כי אם הייתי יודעת מה הסיבה אז לפחות היה לי איזשהו כיוון איך להתמודד עם הבעיה. אני לא מצליחה להתרכז ואין לי עם מי לדבר על זה. אין אף אחד שמבין אותי. אני רוצה להצליח בשנה הזאת ולעבוד הכי טוב והכי קשה שאפשר, לקבל ציונים טובים ולשפר את הבגרויות בביולוגיה ובמתמטיקה ונמאס לי מההרגשה הזו שפוקדת אותי ומפריעה לי להצליח. אני לא יודעת אם היא נובעת כתוצאה מהלימודים או שהלימודים רק מגבירים אותה. אולי זה המצב החדש שנכנסתי אליו. אולי לא מספיק נחתי בחופש, ואצלי מנוחה זה משהו נפשי, כי אני יכולה לא לעשות כלום ובערב להיות מאוד עייפה רק בגלל הכובד הזה שמלווה אותי. אני לא רוצה להיות אדם דכאוני אבל אני מפחדת שאני כזו, אולי קצת, אבל יש משהו. חוץ מזה המורה למתמטיקה נשארה אותה המורה משנה שעברה ואחרי הציון הגרוע שלי במבחן בגרות אני מפחדת שהיא תפסיק להעריך אותי, כי היא טיפוס ממוקד ומצליחן ואני ממש מפחדת שזה יקרה. בכל תקופה בחיים שלי היתה לי בעיה אחרת- פעם זו היתה התעמקות בלימודים והרגשתי שכל מה שאני כותבת לא מובן, לפני זה הייתי בדכאון- כשעברתי דירה, וגם אני לא יודעת ממש למה, ועכשיו התחושה הזו שאני מפחדת כל הזמן שהיא תגיע. זה מין גודש בגרון כזה שגורם לי לאבד כל תקווה ולחוסר ריכוז ונמאס לי מזה. אני אפילו לא יודעת עד כמה זה קשור ללימודים. והכי גרוע זה שאין לי עם מי לדבר, עם מי להתייעץ. אין לי אמא שמבינה אותי, אלא רק עסוקה בלהגיד עד כמה אני חוצפנית, אין לי חברות שאפשר לדבר איתן ואין לי כלום. הכי הייתי רוצה אמא שתראה לי שהיא אוהבת אותי. ואין לי את זה. נראה לי שכבר איזה שש שנים אף אחד לא נתן לי נשיקה או חיבוק. אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אני רואה את אחותי שגם היא בעצם במצב כמו שלי ולה אין דכאונות או דברים כאלה. אני חושבת שאני פשוט רגישה מדי. רגישה מדי למריבות, לחוסר יחס ולחוסר גילויי אהבה. אבל הבעיה היא שאין שום דבר שאני יכולה לעשות, פשוט כלום!! כל פעם אני חושבת שאני צריכה לדבר עם מישהו, אבל אין לי עם מי. פשוט אין לי. אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו בעצמי, ואולי זה אפילו יעבור לבד איכשהו, אבל גם אם זה יעבור זה יהיה זמני. תמיד תהיה לי את אותה תחושת בדידות שתתפרץ מדי פעם. כתבתי פה בעצם על כמה דברים- בדידות, רגישות, חוסר יכולת להתרכז וללמוד, דכאונות – ואני בטוחה שיש איזשהו קשר בין כל הדברים האלה. כל מי שמכיר אותי חושב שאני ילדה מוצלחת ונהדרת- מוכשרת, מצטיינת בלימודים, אבל למעשה אף אחד בעולם לא מכיר אותי באמת. אין אף אחד בעולם שאני יכולה לספר לו דברים, להתייעץ איתו ולהישען עליו. מישהו שאני אדע שינחם אותי בכל מצב ויבין אותי. אולי אני חולמת וחיה באיזושהי אגדה ואלה החיים האמיתיים, אולי אני אף פעם לא אכיר מישהו שיאהב אותי, יחבק אותי וגם יגיד לי שהוא אוהב אותי. אולי זה בכלל לא מה שאני צריכה? אני כבר לא יודעת כלום. לא מה שאני צריכה, לא מה שיש לי ולא מה לעשות. אלוהים- תשלח אליי מלאך שיגן עליי ויתווה לי את הדרך עד שאני אוכל לעשות זאת בעצמי.