כאל חפץ (ונוסף גם הוא על שונאינו)

כתבתי רבות על אודות הסבל שבא עלי כתוצאה מטיפול נפשי פסיכודינמי ועל המכשולים המתוכננים היטב שהניחו לפני מטפליי היקרים. ולמה כתבתי "מטפליי היקרים" אם הכאיבו לי כל כך? פשוט מפני שהם אהבו אותי, רצו בהתחזקותי ובשיפור איכות חיי נטו, ושמחו כאשר הצלחתי ואף כאבו כאשר נכשלתי. אז מדוע יש לי טענות? מדוע אני כה ממורמר וכועס? מדוע אני כה מעוניין להביא לשינוי בתחום הפסיכותרפיה בישראל? אנסה להסביר: ברפואה הכללית לא יעלה על הדעת לטפל באדם, ובוודאי שלא לנתחו בלי שנתן את הסכמתו המפורשת (מלבד אם היה נתון למרות אפוטרופוס או שמדובר במקרה חירום). מה היה קורה אם הרפואה הכללית הייתה כרפואה הפסיכיאטרית? או אז פעמים לא מעטות, מטופל היה נכנס לרופא כירורג למשל, והאחרון היה בודק אותו בנימוס רב אך תוך כדי כך היה תוקע זריקת הרדמה בישבנו. אחר כך היה מכניסו לחדר הניתוח ומנתח אותו ככל יכולתו. לבסוף כאשר החולה שלנו היה מתעורר ושואל מה אירע לו, היה הכירורג מיתמם ככבש ומודיעו חגיגית שלא נעשה בו דבר וחצי דבר... או לחילופין, אם היה מעט הגון יותר, היה מנסה לשכנע את המטופל המזועזע שאל לא לכעוס, מפני שהכול נעשה לטובתו... כן, כך במקרים הטובים יותר, נוהגת הפסיכיאטריה. כיום, להערכתי, קיימים לפחות כחצי מיליון מטופלים בתחום חולי הנפש, ובתוכם יותר ממאה וארבעים אלף אנשים שהוגדרו כחולי נפש ממש. כל אלה מטופלים מבלי שהם מודעים לסיכונים הכרוכים בטיפולים השונים אותם הם עוברים. על הכאב והסבל והעינוי סלחתי עוד בזמן אמת. איני סולח ואיני מוותר למי שמתייחס אלי כאל חפץ ... אפילו אם הוא אוהב אותי אהבת נפש, ואפילו אם הוא יצליח להעניק לי חיים טובים יותר. ולא לחינם נאמר: רצונו של האדם כבודו! http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1697932