בחירה

שלום, הייתי בעבר אצל מטפלים ואצל מטפלות ושום טיפול לא הניב תוצאות עדיין בדכאון קשה וחרדות אימתניות. במקביל לגישה שאני מנסה לבדוק את התאמתי אליה (CBT)- חייבת לומר שאצל מטפלים לפחות היתה לי מוטיבציה יותר לטיפול ולהשאר זמן רב יותר. התחושה שלי שטיפולים אצל נשים מייצרים אצלי המון ויכוחים והתנגדות וחוסר אמון וכעסים נורא גדולים שעולם בלי יכולת לפתור ולתעל אותם שגורם לי לעזוב ממש את הטיפול ואצל מטפלים- הכל מרוסן יותר והתתנהלות הרבה יותר ענינית. זה דפוס של שנים ומעולם לא השתנה. אני לא יודעת אם זה מפחד- אבל כן- בטיפול אצל מטפלים החשש הזה הופך אותי ליותר ידידותית למשתמש- תחושה שהוא יותר חזק ממני ולכן אני לא ממש יכולה להביע את הטענות באופן גלוי- הן אולימצטברות- אבל גם חיפוש אחרי דמות האב- כנראה תורמת לאיזו תחושה של מוגנות ולכן להעדר מוטיבציה ל'התקוממות'. חוץ מזה שמטפלים הרבה יותר נחמדים אלי ממטפלות והם נוטים לפתח איזה יחס פטרוני רכושני אלי שאני לא יודעת אם זה טוב אבל זה יוצר קשר חזק יותר. ההרגשה שלי שמטפלים יותר מווסתים אותי ממטפלות. זהו סליחה על העומס והבלבול מה עושים מה מחליטים ואיך מחליטים... תודה.