ד"ר יקר אני צריכה עזרה

צהריים טובים , סליחה על המכתב הארוך פשוט היה חשוב לי לציין כל פרט שיוכל לתרום לאבחנתךבת 27 לפני כשנה עברתי טראומה נוראית הבת שלי היחידה (בת שנתיים)פירכסה וחשבתי שכל העולם שלי מתמוטט לנגד עיניי ושהיא הולכת בכל רגע לחדול מלהתקיים.בסופו של דבר הגענו לב"ח וקיבלנו הדרכה איך להתנהג במצב כזה .מאז ,המקרה אינו חזר אבל נותרתי מודאגת ומפוחדת שמא דבר זה יחזור.בעלי היה עובד לילות בזמנו ובכל פעם שהיה עולה לה מעט החום הייתי משותקת קופאת ודרוכה מכל תזוזה קטנה שלה לא הסרתי ממנה עין ואפשר לומר שנתתי לפחד להשתלט לי על החיים.היום היה עובר כרגיל אך כשהיא הייתה הולכת לישון פחדתי להשאירה לבדה.הייתי מוותרת על כל מיני דברים ונרדמת (עד כמה שאפשר) יחד איתה. כל המתח והלחץ גרמו לי להתנהג באופן שונה ,גם עברנו דירה באותו זמן למקום מרוחק משאר המשפחה והרגשתי פשוט ללא ביטחון.גם בתחום הזוגי הפכתי להיות מתוסכלת שדברים לא התנהלו כמו שצריך מראות עיניי... הפכתי לפצצה מתקתקת נותנת לכל דבר להרגיז אותי.כבר לא הכרתי את עצמי ואפילו הרגשתי דחיה עצמית לפעמים. כנראה שהזמן עשה את שלו לאט לאט מבלי שאני ארגיש ופשוט התמוטטתי.(פרט קצת שונה אך תורם להמשך הסיפור: עשיתי החלקה יפנית אע"פ שבדקתי שאין מסמך מאושר ממשרד הבריאות,בהיותי במספרה הראתה לי הספרית כי יש לי התקרחות נקודתית וזה הלחיץ אותי וגרם לי להרהר אם לבצע את ההחלקה או לוותר לבסוף לאחר התייעצות מרובה...הלכתי על זה ועשיתי את זה.3 ימים אחרי קיבלתי כאב ראש נוראי מעולם לא הרגשתי דבר כזה הקאתי נכנסתי במהירות לשירותים הרגשתי שמשהו רע קורה לי ושאני עומדת למות תוך כדי הסיטואציה המבהילה והנוראית הזו חשבתי שהכל קורה בגלל חומר כימי שכנראה הופרש לראש במהלך ההחלקה ושעכשיו כבר מאוחר מידי) נתקפתי צמרמורות ופחדתי לעצום את עיניי שמא לא אקום בבוקר.הרגשתי שאני פשוט משתגעעעתתת מאז חיי לא חזרו לשיגרתם כבר 4 חודשים. 3 שבועות הראשונים היו קשים מנשוא לא הצלחתי לתפקד הרגשתי מנותקת מהכל עשיתי בדיקות דם שיגרתיות ואלו יצאו תקינות וגם בדיקת ניורולוג לא הבנתי מה יש לי.לא יכלתי לנהל שיחה כמו שצריך ואני אדם מאוד תקשורתי לא הצלחתי לראות טלוויזיה ורק הייתי מתקרבת לאוכל הריח היה מרחיק אותי וממלא אותי בבחילה.הייתי מקיאה ימים רצופים אפילו אם בקושי אכלתי משהו.בחגים לא הצלחתי לשבת עם כולם הנתק הזה הפחיד אותי החוסר תקשור כל היום רק הייתי מספרת מה אני עוברת ולא מצליחה להשתחרר מזה או לשוחח על משהו אחר. לא רציתי בחברה של אנשים פרט לקרובים ביותר שעל ידם הכל נוח בידיעה שמקבלים אותי גם בזמנים כאלה אבל לא הרשתי לעצמי גם להסתגר הייתי מזיקה לעצמי כדי להתגבר (למשל בסופרמרקט-הייתי מרגישה מסוחררת וקשיי נשימה גליי חום צורך להקיא ובמקום לברוח נשארתי עד שהיה צריך)לפעמים ההרגשה הייתה חומקת למס' שעות וחוזרת ומכה בשנית. רציתי רק לישון ,הייתי אוספת את עצמי כמו קבלת פקודה כדי לטפל בילדתי כראוי -מקלחת אוכל ומתאמצת לחייך אליה ולתקשר איתה כדי שיהיה לה טוב ונעים. ירדתי המון במשקל ותמיד מלאת תסכול מתבוננת במראה ומרגישה כמו אדם שאור פניו נעלם נטולת שמחת חיים מראה חולה שכזה.מביטה על בעלי ובתי כמו מתוך חלום ומדמיינת את החיים בלעדיי(אם חלילה יקרה לי משהו הכוונה יגלו משהו חריג מבחינה בריאותית)ואז עם הרבה מאוד כוח התחלתי לאסוף את עצמי עם המון חיזוקים מהסביבה הקרובה ותמיכה מבעלי היקר והתבוננות בכוח שמניע אותי-הבת שלי ומס' ימים של לקיחת כדור טבעי להרגעה הצלחתי להתאושש ולטפס מהבור השחור לאט לאט בקושי ....לא מאמינה שאצליח אבל מנסה ובאמת התאוששתי...גם מאמרים באינטרנט עזרו לי להבין שהכל אצלי פסיכולוגי ושמתי לב שכאשר אני מרוכזת במשהו מסוים או רוקדת עם הקטנה שום דבר לא מטריד אותי והרי אם היה זה גורם פיזי הוא אינו היה מניח לי גם בשעות שכאלה.הבנתי שחוויתי התקפי חרדה והבטחתי לעצמי שכעת אני אהיה אדם רגוע יותר ובאמת עם עבודה עצמית חזקה שיניתי את ההתייחסות שלי לגביי כ"כ הרבה דברים שוליים שהעסיקו אותי.עכשיו את בטח שואלת מה הבעיה...?אז ככה מאז המקרה הזה אני אומנם מתפקדת כראוי כאם וכרעיה אבל לא מניחות לי המחשבות הטורדניות אני כל הזמן מתעסקת במה לא בסדר אצלי מה השתנה(לרעה) מאז האירוע שעברתי ..ומה שגרוע זה שכל פעם מגיע סימפוט אחר שמשגע אותי וכשאני מצליחה להתגבר עליו תוך התעלמות מהדבר זה חולף ומגיע דבר אחר במקום אם לא שניהם יחד.למשל: הרגשתי יובש בעיניים וכל הזמן הייתי מרגישה צורך לפקוח את העיניים והמראה לא היה נעים במיוחד ומאוד מביך... הייתי בדיכאון ממה שעובר עליי...כשזה עבר התחלתי למצמץ הרבה וכשזה חלף התחלתי לראות צללים בעיניים פקוחות שמציקים לי ואני מוצאת את עצמי ממש משתגעת ועוקבת אחריהם לפעמים..(הסימפוט הזה הוא האחרון העכשווי ונמשך כבר יומיים) וכן הייתי אצל רופא עיניים לפני חודשיים והוא התרשם שאין שום בעיה(אבל האמת שהבדיקה לא הייתה ממש מספקת) לפעמים אני מפחדת שאני מכניסה לעצמי לראש שהכל פסיכולוגי ורק בראש שלי, כשאולי בעצם מתפתח אצלי משהו פיזי אמיתי שאפשר לטפל ולמנוע במקום זה אני גורמת לעצמי להאמין שזה נפשי.מכל דבר קטן אני נלחצת ומתוחה אני אפילו מפחדת להילחץ כדי לא לחזור למקום המפחיד שהייתי בו וכל דבר בריאותי הכי קטן שקורה לי או לביתי אני חושבת על הגרוע מכל!!!לא מבינה למה זה קורה..? ואיך זה חולף??הביטחון שלי להיות לבד כבר אבד...אני מרגישה כל הזמן צורך באדם נוסף לידי. אני עייפה סובלת מסחרחורות לא מרוכזת ולא שקטה...כל הזמן חושבת הלאה ומרגישה כ"כ שונה ממה שהכרתי ...תעזרי לי להשיב את הצבע לחיי אפילו ההסתכלות שלי על דברים מסויימים היא שונה באופן מוזר...גם ההתרגשות והשמחה הן קיימות אבל שונות.אני כל הזמן מפחדת מאיזושהי פגיעה במשפחה שלי כשבנתיים הדבר היחיד שפוגע בי זו רק צורת החשיבה הלקויה שלי. לא יודעת מה פגע בי ואיך נקלעתי בתוך מבוך כזה...