החיים בגיל 36

שלום ד"ר נעמן, השעה קצת אחרי 22 בלילה יום ה'. הרדמתי את הילדים ובעלי יצא עם חברים. מצאתי רצון וכוח, ענין נדיר כשלעצמו, לכתוב דבר על מה שעובר עליי בחיי. לא אכעס אם תרגיש כי "נשפכתי" במקום הלא נכון ואולי מקומי על ספת הפסיכולוג ולא כאן ובכל זאת אקח את הצ'אנס ואנסה את מזלי כאן. אני כובת היום לאור בחינה בספקטרון רחב אך ממוקד של חיי בנקודה בה אני נמצאת היום. אני אם ל 2 ילדים ונשואה באושר. אני בת למשפחה מורחבת הלוקה ברובה בהפרעת חרדה ברמה כזו או אחרת. אני המקרה הקשה ביותר. מזה 12 שנים אני מוגדרת כסובלת מהפרעת חרדה קשה המלווה בתסמינים גופניים ידועים וקצרה היד מלתארם ומממצבי רוח משתנים. עברתי ילדות קשה גם בבית וגם בבית הספר עד גיל 14 בערך. בגיל 15 איכשהוא המצב הוטב ברובו. מפגש ראשון שלי עם התקף חרדה היה בגיל 17 ורק היום אני מבינה שבזה היה מדובר. עברתי התמוטטות עצבים לייט. אך הייתי נטולת פחדים וחרדות למיניהן. בגיל 23 החלטתי שאני סקרנית לראות שריפת גופה בהודו ונסעתי עפ"י הטרנד למזרח. טסתי לבדי בכייף ותשוקה אדירה ומשנחתי הבנתי שאינני רוצה להיות שם. בענינם אטנוצנטריות שפטתי הכל ורציתי לשוב לארץ מיד אך א. נתתי צאנס וב. לא היו לי "פנים" לשוב עם זנב מקופל בין הרגליים למשפחתי ולומר שטעיתי והיה לי קשה והרגשתי מפוחדת ורע. נשארתי כמה חודשים וטסתי מארץ לארץ במזרח. זמן קצר מאז נחתתי שם חטפתי שוב התקף חרדה שאופיין בעיקר כקוצר נשימה. כששבתי לארץ גמורה ולא מרוצה (לא העזתי ולא נגעתי בשום סם או אחר) ומותשת נפשית התופעות לרוב לא היוו בעיה. בגיל 24 שוב חזרו תופעות של קוצר נשימה בעיקר בספורט והחלטתי להיבדק. נבדקתי מספר פעמים עד שיום אחד לאחר תקופה לא קצרה של שלשולים, ירידה דרסטית במשקל, חוסר מנוחה, דופק וחום פנים,ועוד ועוד ועוד... קבלתי התקף קוצר נשימה שבו חשתי במצוקה נשימתית אמיתי ובצומת הרצליה הזמינו לי אמבולנס ושם ד"ר סרוב מתה"ש אבחן אותי חרדתית. נטלתי משך חודש סרוקסט אחרי הסתגלות קשה והחיים שלי נראו ורודים מאי פעם. לצערי הנצח היה קצר ומיד הכל חזר... תקופה של שלוש שנים החליפו לי כדורים ועשו עליי ניסויים וטופלתי במקביל אצל אולי 5 פסיכולוגים בזה אחר זה החלפתי אותם כי להזכר בעבר ולטחון אותו עשה לי רק רע. כלום לא עזר עד שמצאתי אהבה ובו בעת החליפו לי את הכדורים ללוסטראל והמצב השתפר ברמת התסמינים הגופניים והנפשיים. מאז אני נוטלת כדור זה במינון של כדור ליום וחצי כדור אלפרוקס בשנה האחרונה כמעט מידי יום. אני עובדת ומנסה להשלים את התואר אותו הפסקתי עוד לפני כמה שנים באוניברסיטה הפתוחה בדיוק בגלל הענין הבריאותי. והיום אני כותבת לך ובוכה ולמה ? אני עייפה מאד מאד עייפה מהחיים האלה שלי. אני עצובה וכואבת ומבכה על מר גורלי . חיים ללא רוח חיים לבחורה עם כל כך הרבה חדוות חיים עמוק בפנים ותבונה רגשית. אני רואה הכל בעיניים של אדם זקן ואנשים אפילו נוטים להעיר לי על כך. אני בקושי יוצאת מפתח הבית. אין מצב לטיולים מרוחקים, אין מצב לינה מחוץ לבית, אין מצב לטיסה, אין מצב לחזור לימים בהם הראש עבד והזיכרון היה דבר שראוי היה לשבח בקרבי. היום אני שוכחת דברים ללא הרף בעיקר בזכרון לטווח הקצר וקצר מאד. אני נוטה לחוסר ביטחון ולהתבודדות חברתית, משהו בשטף הדיבור שלי נפגע ומילים נשכחו ומשפטים כבר אינם יוצאים בשטף ובשלמות (ענין בו הייתי גאה בעברי). הבטחון העצמי שלי ברצפה ואני עסוקה בקנאה אין סופית בבניי גילי, בהצלחתם, בתואר אותו סיימו, בעובדה שהם מתרגשים לקראת טיול שנתי עם כל הח'ברה מהעבודה ובקרוב טסים לפראג חוץ ממני כמובן. לפני כחודש נדרשתי להשתתף בפגישה עם מספר גורמים בכירים ונאלצתי להציג עצמי כחלק מסבב. עד שהגיע טורי הלב שלי פעם דרך החולצה אולי בדופק של 140 פעימות בדקה. חשבתי שאחטוף שבץ ובקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה, יש לי קפיצות בדופק ללא הרף ונראה לי שלא אחזיק מעמד עוד 10 שנים אפילו, כואב לי על מה שנהייה ממני ומה יכול היה להיות. אני מרגישה שאינני ראויה לקידום מקצועי ואם חשבתי פעם שאוכל להגיע אף למשרת ניהול כי חשתי שביכולתי אז היום המצב הזוי. אני חולמת להיות נורמאלית, להשלים בכבוד את התואר הראשון הכללי העלוב הזה ופשוט לזכור מה שמדברים איתי לפחות 5 דקות. אני חולמת לא לחשוש למצבי הגופני ולהחזיר לעצמי את הבטחון ולשפר את הדימוי העצמי הירוד כל כך. אני חולמת להרגיש ראויה לחיות חיים סבירים ולא להיות כלואה בתוך גוף ומוח חולה כל כך. אני רוצה לחזור לשטף הדיבור הריכוז והזיכרון שהיו לי בעבר ועזבו אותי לאנחות. אני מרגישה כל כך עייפה ופניי כבר מקומטות מרוב עצב מתח כעס עצבים חרדות וגועל נפש. אני עומדת מול הראי ולא מאמינה שזו אני. הכל מעוות מבחוץ ומבפנים אני פשוט שונאת מה שנהיה ממני ומרגישה שאין תקווה. אני יודעת שללא המחלה הארורה הזו החיים שלי היות נראים אחרים לחלוטין ולא הייתי עסוקה מלהסתכל על אנשים במבט מושפל כל כך. המוח שלי מלא עננים ואבק והמחשבות אינן צלולות אין לי שקט נפשי ואני מתוחה ומתוסכלת ללא הרף. אני מאמינה בהחלט שלא אחייה שנים רבות. אני עצובה על מטען גנטי שהעברתי לילדי בחוסר אחריות משווע. אני בטוחה שאם לא הייתי נשואה היום ואמא אולי כבר לא הייתי כאן. אם הגעת עד הנה ד"ר וקראת את הדברים זה כבר ראוי להערכה. האם יש תקווה עבורי ? האם? תודה מראש, אני.