אין תקווה

בת 40+ רווקה, ללא ילדים. סגורה, מכונסת בתוך עצמי, חסרת בטחון מאז שאני זוכרת את עצמי, חסרת ערך עצמי, לא מצליחה לבטא את עצמי אני מרגישה שאני לא תמיד מצליחה לבטא את מה שאני רוצה לומר. אני לא יודעת להוביל שיחה. צריכים לחלוב אותה ממני לרוב עונה בכן ולא. אין לי סבלנות אין לי עצבים, רותחת מכל שטות, לא יודעת להתמודד בהרבה מצבים, לא תמיד מראה את זה כלפי חוץ. משאירה הכל בפנים ואוכלת את הלב והנשמה. מוותרת בקלות, נכנענת חסרת הערכה עצמית. לא מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה אם קיים כזה, לא מצליחה להינות משום דבר. בנוסף מלווה אותי מחלת עור מאוד לא אסטתית שרק מחמירה עם השנים והופכת אותי למפלצת וגורמת לי להרגיש עוד יותר נחותה ממה שאני מרגישה. אני צועקת הצילו ואף אחד לא שומע אותי. אף אחד לא מבין אותי. אני מרגישה חסרת תקנה וששום דבר לא יכול לעזר לי. אני לא יודעת איך להתחיל טיפול, איזה טיפול בכלל יכול לעזור לי אני מרגישה שאני שהנשמה שלי מתמוטטת / מתה. הגוף חי על אוטומט. הנשמה פשוט הלכה לאיבוד ולא מוצאת מנוח.