לד"ר שלום

כהקדמה , מבקשת לא ללעוג לי. כי אולי זה נראה בעיה קטנה אבל נורא מטרידה . אני לא טיפוס חברותי במיוחד לצערי, וכילדה הייתי ממש שתקנית ועם אנשים הייתי זו שתמיד מקשיבה ולא מדברת. אפילו אני חושבת שסבלתי מחרדה חברתית. (ועדיין סובלת במפגשים של כמה אנשים) בזמן האחרון,(כבר שנה!) אני מוצאת את עצמי במפגשים של "אחד על אחד" מדברת ומדברת ולפעמים שוכחת לאן רציתי להגיע וזה מאד מביך אבל יותר גרוע - לא מאפשרת להשחיל מילה ויוצאת ממפגשים עם תחושת ריקנות ותיעוב עצמי, מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה זה לא יקרה. אבל שוב ושוב נכשלת בזה. כאילו אין לי שליטה על זה. אני לא יוזמת את הדיבור, אבל אחרי שמתחיל מפגש והצד השני מדווח על שלומו בקצרה, אני לא מצליחה לקצר ומוסרת דיווח מפורט-יתר ולעיתים נכנסת לניתוחים ולסיפורים ומרגישה מאד רע עם עצמי מייד כשמסתיים המפגש. שאלתי חברות והן שללו את זה שאני משעממת אבל לא יודעת עד כמה הן כנות. אני לא יודעת מה לעשות , לעיתים זה נובע מכך שמרגישה לא מובנת וחוזרת על עצמי ולעיתים זה נובע מנטיה ילדותית לפרט. (האבסורד שדווקא כילדה לא עשיתי את זה), אפילו כאן זה קורה עכשיו!!!... ואני ממש שונאת את דרך הביטוי שלי וזה מביא לתיעוב ולשנאה עצמיים על כך שמכבידה ומשעממת. מבקשת עצה/ עזרה . בבקשה דוקטור נעמן תציל אותי מעצמי!!