שלום, אני חייבת עזרה

אני חן בת 16. יש לי כבר מגיל קטן "חרדת מחלה" היו ימים שלא יכולתי לישון בלילה, היה לי קוצר נשימה חמור, עצבים, לחצים בחזה וכו'. כיום, החרדה הזאת התחזקה... לא סתם התחזקה, התחזקה ברמה קשה מאוד! היו לי שנתיים טובות, אני ישנתי יחסית טוב והלחצים הגיעו בעיקר בשעות הלילה. מלפני 3 חודשים זה התחיל, אני מכניסה את עצמי להיסטריה נוראית, לסטרס ולבכי כמעט בכל יום! פעם לא חשבתי על מחלות ומוות ביום יום, אבל בזמן האחרון יש לי מין "ג'וק" בראש, שמסרב לעזוב. לא מצליח לי לחשוב חיובי, אני כמעט בטוחה שאני חולה במשהו מאוד מסוכן אפילו שבדקו אותי רופאים ואמרו לי שאין לי שום דבר בריאות, אף על פי שאני מתקשה לנשום. ההורים המיסכנים שלי, וכל המשפחה שלי סובלים מהחרדה הזאת, הם הסבירו לי אולי מאה פעם, שהכל בסדר אצלי ואין לי שום דבר מהדברים המזעזעים שאני מפחדת מהם כגון: דום לב, התקף לב, שיתוקים, אי שפיות, גידולים, למות פתאום. ואני רק בת 16! איני יכולה לישון בלילות, אני מרגישה קוצר נשימה חמור, לחצים בבטן, ובחזה. וזה רק מחמיר, אני חושבת שאני עומדת להשתגע. אני כל כך מפחדת באותו התקף היסטריה עד שאני מתחילה לרעוד, לקבל סחרחורות, לנשום חזק כאילו אין לי חמצן, למרות שהלכתי לבדוק לפני חודש והתלה שאני בריאה לחלוטין מבחינה של חמצן היה לי 99-100 שזה אדם בריא. אבל בכל זאת, הראש שלי כאילו מסרב להאמין שאיני חולה, אני תמיד אומרת לעצמי "יש לי סרטן" או שכואב לי החזה קצת מלחצים אני אומרת "סימן להתקף לב" או שהלב שלי פועם איטי מידי (מה שבאמת קורה לי בזמן האחרון, כאילו אין לו כוח לפעום מהר יותר מהלחצים) אני מפחדת שהאטיות הזאת היא סימן לדום לב קרב. אם כואב לי הראש אני אומרת "יש לי גידול במוח" וכשההורים שלי אומרים לי שהם אוהבים אותי, ושאני בריאה וכל זה... אני עוד יותר מפחדת למות, או שיקרה לי משהו, אני לא רוצה שהם יהיו עצובים. הם חשבו לקחת אותי לפסיכולוג, ואם זה לא יעבור לי , זה מה שנעשה. כי אני עלולה להשתגע. אני בתקופה של לימודים ובגרויות, ובמקום לישון ולהיות מחר מוכנה וחזקה לבית הספר, אני נשארת ערה עד 5 בבוקר, והולכת לבית הספר בשמונה אפיסת כוחות. אין לי כבר כוח לעצמי, אני שונאת את עצמי שאני מהוללת את כל הדיכאון והבכי הזה בבית שלי, שהיה כל כך שמח לפני התקופה הזאת, ההורים שלי מתוסכלים חושבים שהשתגעתי, וכשהם דואגים אני נכנסת יותר להיסטריה כאילו כהוכחה שיש לי באמת משהו. אני לקחתי רסקיו, לא שזה עוזר לי, כי עדיין יש לי מחשבות, שיוצרות בי דיכאונות ותחושות וחולשות מוזרות בגוף. זה לא נראה לי לחיות מציאותי בהחלט לא בגילי הצעיר, כשכולם חושבים בכלל על לימודים ועל בנים, ועל מסיבות ורק אני תקועה בעולם המזעזע הזה של המוות, הייסורים והבכי. אני כל כך רוצה לצאת ממנו! אני מצטערת שאני חופרת, אבל אני כותבת פה מכל הלב. אני מרגישה שהבית משתגע בגללי, הראש לי הורג אותי במחשבות כל היום, ואחר כך זה גורם לי לסיוטים, אפילו בקצת זמן שאני ישנה, אני חולמת סיוטים על מוות ומחלות! אני יודעת שאני לא מטורפת או משוגעת, אני אפילו חכמה. היית מצטיינת בלימודים, הכל התדרדר לטימיון בגלל המחשבות שלי, הלב שלי פועם יותר מידי לאט בזמן האחרון, ואני כבר לא יודעת אין להבדיל "אני בריאה כמו שההורים שלי אומרים? או שאני חולה במחלה סופנית שההורים שלי לא יודעים כי לא עשינו בדיקות כלליות, שלא אמורות להיות בגיל שלי בכלל!" לא היית לי אפילו הפנייה לבדיקות דם, המחשבות שלי זורמות לכיוונים של להיכשל בחיים כבר בכל דבר! לא רק בבריאות, אלא בכל דבר. אני גם חסרת ביטחון עצמי. בקיצור, אני לא רוצה לאבד את החיים שלי, לא מבחינה בריאותית ולא שכלית... בכלל לא. יש לי פוטנציאל להיות ילדה שמחה ומאושרת, כי באמת שיש לי בית חם ואוהב, אני לא רוצה לפגוע ולקלקל כלום בחיים שלי! אני רוצה לחזור למה שהייתי לפני 6 חודשים. יש לי לפעמים חרדות שהפחד הוא זה שיגרום למותי. אני מושפעת מכל דבר בטלויזיה, הושפעתי נגיד מילדה בת 12 שקיבלה דום לב, או מילד בן 18 שקיבל דום לב. אני ממש מפחדת מי כך. אני מרגישה שההורים שלי כבר מתייאשים ממני, ומאוכזבים ממני. אנא! אני צריכה עזרה, אשמח לתשובה מהירה ד"ר.... תודה רבה.