בן 17, יש לי בעיה שמשנה לי את החיים

שלום רב. אני בן 16.5. מבחינה חיצונית אני חושב שאני נראה בסדר. וגם יש לי כמה חברים (בסביבות 6-7 חברים קרובים.. בשבילי זה הרבה). עד השנה הייתי במצב מאוד גרוע. היו לי בקושי 2-3 חברים ונכנסתי לדיכאון פעמים רבות. חשבתי מחשבות אובדניות... אפילו להתאבד. אבל יצאתי מזה. בתחילת השנה הייתי אצל פסיכולוגית, אבל היא לא עזרה לי. אני לא בטוח שהשינוי שעברתי בזמן האחרון נעשה בגלל שאני באמת השתנתי, כי אני לא מרגיש ככה. אני חושב שבנסיבות המקרים ועם הרבה מזל הצלחתי פחות או יותר להיכנס לקבוצה של חברים שטוב לי איתה. אבל גם כשנדמה שהבעיות נגמרות... מסתבר שהן בכלל לא. החרדות שלי נשארו. אני לא מבין מאין הן נובעות ולמה הן שם, אבל כשאני עם חברים אני מרגיש כמו בלוקים שחוסמים אותי מכל הכיוונים - אני לא יכול להיות מי שאני. קשה לי לזמזם שירים או לשיר סתם איזה שיר ליד חברים, אני מרגיש נבוך. גם לדבר ולהגיד "אחי" ו"גבר" לא מרגיש לי טבעי... כל משפט שיוצא לי מהפה עובר בדרך כלל עיבוד בראש אם להגיד או לא. אני חושב יותר מדי - על כל דבר. לתת "כיף" לחבר או להתקשר למישהו נראה לי כמו בעיה מתמטית מורכבת. והקטע שאני יודע איך אנשים רואים אותי: הם רואים אותי כבן אדם סגור ומשעמם.. קשה להתחבר לאיש כזה. יש לי כמה נושאים שמאפיינים אותי וככה מקטלגים אותי. אנשים חושבים שאני בן אדם מעניין, יש לי דעות פוליטיות, אני מתעניין באקטואליה ויש לי נושאי שיחה. אבל הכל יבש. חסר טעם. בלי צחוקים. ה"מחסומים" הללו מרתיעים אותם. אני לא בטוח שאנשים רחוקים שמים לב שהם קיימים בכלל.. אבל כשנמצאים בחבר'ה וכולם שרים, או משחקים או צוחקים, אני תמיד מרגיש בצד. ונמאס לי.. החיים קצרים ואני רוצה להפטר מהמחסומים. אני רוצה להרגיש כמו כולם. עברתי את השלב של למצוא את החבר'ה... עכשיו רק להטמע ולהשתלב... הסגירות הזאת באה לידי ביטוי גם במשפחה. אני מתבייש 'לשיר' מול אמא, אבא ואח שלי. לשיר שיר זאת דוגמא. אבל לא יודע למה - זה מביך אותי. היחידה שאני מרגיש איתה בנוח היא אחותי הקטנה. בת 10, ואני חופשי איתה. היא היחידה שכשאני נמצא איתה אני מרגיש נטורל אני. בלי שום מחסומים ומסכות. כי אני יודע שהיא לא תבקר אותי, ואין לי מה להפסיד. השאלה איך אני מתחיל להרגיש ככה גם עם אנשים אחרים. כי כל מה שאני אומר לעצמי בראש, שעכשיו אני מתגבר על המחסום הדפוק הזה, זה אף פעם לא עובד. לפעמים אני אומר לעצמי בראש: בחיאת, מאות אנשים מתי בסוריה כל יום, אלפי אנשים נטבחים באפריקה בכל שעה, ואתה לא יכול לצחוק עם החבר'ה ולהרגיש חופשי? מה כבר יקרה?? אבל זה לא עובד. כל פעם שמגיע הרגע, צפים המחשבות. הבגרות במתמטיקה לא מפחידה אותי. ללכת בחורשה במשך הלילה זה לא מפחיד אותי. אבל הקטעים האלה, עם החברים - זה מה שתוקע אותי. שחוסם אותי. בדרך כלל אני לא אוהב להפתח ככה.. ואם באמת נכנסתי לפורום הזה, אני מאמין שזה חשוב לי. אני חייב עזרה. לא מוכן להחשף וללכת לפסיכיאטר.. ההורים שלי השקיעו ושילמו עליי מספיק.. אם יש כאן אנשים טובים שרוצים לעזור לי לשפר את החיים שלי.. אני אודה על כל מילה. למרות שזה נשמע כמו בעיה קטנה, זה משפיע על כל אורח החיים שלי ומהרגע שאני קם בבוקר עד הרגע שאני הולך לישון.