נמאס לי מעצמי

בת 46 רווקה ללא ילדים חיה בגפה מאז שאני זוכרת את עצמי אני טיפוס לחוץ, דרוך, עצבני, כמו קפיץ דרוך לא מרגישה כלום בפנים חוץ מלחץ עצבים כעס ועוד דברים שאני לא מצליחה לבטא או להסביר. מס' שנים נטלתי סרוקסט עקב חרדות מסויימות שהיו לי וכיום מס' שנים שאני נוטלת סרנדה. אני כבר לא ממש יודעת אם זה משפיע. אני מרגישה כמו נשמה מתה הכלואה בתוך גוף חי. אני לא ממש חיה את החיים אלא ליד. עושה דברים בכדי לשרוד ולא ממש נהנית מהרבה דברים. מעדיפה להישאר עם הלבד שלי אם כי אני יודעת שזה לא תקין. ביום יום מתפקדת עובדת מתאמנת וכו' כלפי חוץ אף אחד לא רואה את מה שאני באמת מרגישה מבפנים. אבל בפנים אני ממש בן אדם רקוב שלא מצליח באמת להינות. נפגעת בקלות משטויות, אני מרגישה שלא ממש אוהבים להיות בחברתי ואת זה הרגשתי בכל סביבה שאני נמצאת בה עד היום. אם זה במקומות עבודה אז והיום אם זה בקרב בני משפחה בכל מיני אירועים אני לא ממש מתקרבת ומדברת ותמיד מרגישה סוג ז', לא שווה, לא מוערכת במילה אחת אפס. כולם כבר מסביבי התחתנו והקימו משפחות אם זה חברים וילדים של בני דודים ולכן אני כ"כ שונאת אירועים משפחתיים ואירועים בכלל. מרגישה לא שייכת לאף קטגוריה. בבית הספר הייתי הילדה השמנה (היום כבר לא) והדחויה והלא מקובלת, מעולם לא אהבתי ללמוד ללא תעודת בגרות בקושי ספרים אני מצליחה לקרוא. לא הובחנתי עם בעיות קשב וריכוז אך נראה לי שיש לי. אני לא אוהבת לצאת לפאבים, מועדונים וכו' זה לא מדבר אלי ואני לא הטיפוס של זה. לא כיף לי ואני לא יודעת להינות מכלום יש לי חוסר בטחון שרק הולך ומחמיר עם השנים ונראה לי שבטחון הוא משהו שנולדים איתו. כ"כ קשה לי לחיות עם עצמי. מגיעה כל ערב ללבד שלי וזה קשה לי. אני יודעת שזה לא בריא. גם כזה עולה לי בכוחות נפש ואני נפגשת עם חברה פה ושם אני כבר חושבת מתי אני הולכת משם ולא ממש נותנת לעצמי באמת להינות. אני לא כזו אשת שיחה ומעדיפה לסיים שיחות אפילו SMALL TALK בעבודה כמה שיותר מהר ולחזור לשקט שלי. יש לי פחד שאני לא יודעת להסביר אותו. אני לא ממש פתוחה עם אף אחד אפילו לא עם ההורים, מעולם לא הייתי. כאילו גוש שיושב לי בגרון שנים על גבי שנים ולא מצליח להשתחרר יש לי גם דימוי גוף מאוד מאוד בעייתי בגלל מחלת עור זוועתית שמחרבת לי את הגוף שיש בזה לא מעט (אולי העיקר) למצב שבו אני נמצאת. נכון, שמעתי ואני יודעת על אנשים עם נכויות ולא מעט בעיות חמורות ממני שעושים דברים גדולים ממני ואני מעריצה אותם על זה ושאני לא מצליחה להרים את עצמי ובאמת לחיות ולא לחשוב על מה אנשים יגידו – אני לא מצליחה להשתחרר מזה. המחלה הזו מגבילה אותי בהרבה דברים ולכן אני מסתתרת מאנשים ובעיקר בקיץ הזוועתי שאני לא מסוגלת לסבול ובורחת מהשמש. אף אחד לא מצליח להבין אותי. ביטחון זה סוד הקסם ואין לי אותו ואני גם לא חושבת שיהיה לי אותו אי פעם מעולם לא האמנתי בעצמי, גם כיום. ניסיתי בעבר מס' טיפולים בשיחות עם פסיכולוג, פסיכותרפיסט וכו' ואני ממש לא התחברתי לעניין הזה של השיחות ושפיכות לב. אני לא מצליחה לדבר מהלב אלא מהראש אני לא מאמינה שמשהו יכול לעזור לי ואני אנטי כמעט לכל דבר ולא מצליחה לצאת מהפלונטר של עצמי. סליחה על האורך פשוט רציתי לשחרר קצת קיטור.