חוסר אונים

שלום, בת 25. נמצאת בשנה האחרונה לתואר ובמערכת זוגית של כ4 שנים שאני לא בטוחה בה כלל. לפני 5 חודשים התחלתי להרגיש פיזית רע ממש- סחרחורות, עילפון, דפיקות לב ואפילו הגעתי למצב שאני פוחדת לצאת מהבית שמא אתעלף. אחרי הרבה בדיקות שמצאו שהכל תקין, לאט לאט התחושות עברו. ממש הייתי בטוחה שאני חולה במשהו וזה היה מין מעגל אימה כזה שנכנסתי אליו. הייתי בחרדה נוראית וההתקפים לא איחרו לבוא. חודשיים עם התקפי חרדה בלימודים, בבית, פחד לא נורמלי. לא יכולתי לתפקד בכלל עד שהתחלתי לקחת רמוטיב בהמלצת רופאת המשפחה. כבר חודש שאני לא חווה התקפי חרדה, לפעמים פחד כזה אבל זה לא מתפתח להתקף, מה שכן,נכנסתי לעננה שחורה שאין לי מושג איך יוצאים ממנה. התחלתי להרגיש ניתוקים- תחושה קשה שקורית לי כמעט בכל מקום שהמקום זר ואני לא מכירה אותו למרות שאני יודעת בדיוק איפה אני נמצאת, זה יכול לקרות גם בבית. בהתחלה זה נורא הלחיץ אותי עד שהתחלתי ללכת לפסיכולוגית שהסבירה לי שזה מנגנון הגנה, זה עדיין מלחיץ ומוריד לי את איכות החיים בהרבה. מאז אני פשוט חיה עם זה אבל לא מרגישה שזה עובר או נחלש. פיתחתי גם דיכאון קל עקב כל המצב הזה שנלווים אליו תחושות של חוסר אונים, פחד שלא יעבור לעולם ושלא אחזור לעצמי, דימוי עצמי נמוך מאוד למרות שאין כל סיבה לכך, לא נהנית כמעט מכלום כי המחשבות מציפות אותי, בקיצור איכות חיים ירודה ממש. כרגע אני בתקופת מבחנים ויוצא שאני לומדת בערך 10 שעות ביום בשביל לברוח לספרים במקום להתמודד עם המציאות. אני שוקלת אולי להחליף פסיכולוגית ולנסות טיפול קוגניטיבי התנהגותי. אני לא יודעת כל כך מה לעשות. אולי תרופה אחרת? הייתי שמחה לקבל עצה. תודה רבה