המתת חסד לכלבתי

כלבתי האהובה, בת ה 12.5, היתה חולה, זיהו אצלה מחלה הנקראת קושינג, דבר שגרם לה לאכול ולשתות המון ומשקלה הגיע לכדי 50 ק"ג. לקחנו אותה לבית חולים וטרינרי, נתבצעו כל הבדיקות והוחל בטיפול תרופתי, אלא שזו לא היתה בעייתה היחידה, היא התקשתה להתרומם לכדי עמידה והיינו נאלצים להרימה. עשינו לה צילומים ואולטרסאונד שגילו ניווני פרקים באזור עמוד השרה ומחלה שלא זוכרת את שמה באזור הזנב.קנינו לה רצועה מיוחדת לאזור האגן על מנת שנוכל להרימה. כל הדברים הללו הסבו לה כאבים וסבל. הדבר נמשך כחצי שנה, כשבכל פעם הוטרינרים מנסים לתת לה תרופות חזקות יותר לשיכוך כאבים, ובגלל מחלת הקושינג לא ניתן לתת לה סטרואידים ונאלצו למצוא תרופות אחרות. בכל יום נתתי לה כ5 סוגי תרופות, אבל המצב רק התדרדר והיא היתה שרועה 24 שעות ביממה על הרצפה מבלי יכולת לקום והיתה בוכה כל אימת שרצתה לשתות או לאכול או לשנות תנוחה או סתם כשכאב לה.בלילות ישנה בחדרי והיתה בוכה כל אימת שרצתה לשנות תנוחה. אבל וזה אבל גדול, היתה לה לדעתי גם קצת שמחת חיים, שמחה לליטופים, שמחה לכל מיני נשנושים,וגם אהבה לטייל קצת איתנו. כבר זמן שאני שקלתי לבקש שירדימו אותה, ולפני כשבוע הייתי אצל הוטרינר בבית החולים ואמרתי לו שהכלבה כואבת ומצבה לא משתפר והוא כבר לא ידע מה להגיד לי ונתן לי לנסות עוד תרופה, אבל שום דבר לא עזר. ולפני יומיים לאחר לילה קשה גמלה בליבי ההחלטה להרדימה והזמנתי וטרינר הביתה שאמר לי שהחלטתי נכונה והוא הרדים אותה כשאני ובעלי יושבים לידה. מאותו יום אינני מפסיקה לבכות ואינני מפסיקה להאשים את עצמי בגרימת מותה ולא משנה כמה יגידו לי שהיא סבלה עדיין אני מרגישה שיכולתי להשאירה עוד בחיים. אני פשוט לא יכולה לשאת את רגשות האשם האלו. וזה מצב כל כך סופי, אבל אם הייתי יודעת שזו תהיה התוצאה לא הייתי מרדימה אותה, ואז הייתי ממשיכה לתת לה לסבול? פשוט מבולבלת, כואבת, חסרת אונים. אני לא ילדה, אניבת 65, והתחלתי לקחת תרופות הרגעה כדי להרגע. כיצד מתמודדים עם דבר כזה.ואיך אדע שעשיתי את הדבר הנכון?