ייאוש

שלום, אני בת 40, ולא מצליחה לסלק את הייאוש. אני סובלת מחרדות ודיכאון למעלה מעשרים שנה. בנוסף סובלת גם מחרדה חברתית ודימוי עצמי נמוך, שכן אני שמנה מאוד וחסרת ביטחון. מעולם לא היה לי חבר, היו נסיונות קצרצרים ולא מוצלחים להתקרב לבני המין השני, אבל הם לא צלחו, מסיבות שונות. אני מתמרנת בעולם בעזרת אינטליגנציה והומור, ורוב החיים מעמידה פנים לצורך התקשורת המינימלית שמתקיימת במקום העבודה.כמובן שאין מה לדבר על הגשמה עצמית או אהבה, החיים הם כל הזמן מאבק הישרדות נפשי סיזיפי. ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים וטיפול תרופתי. המטפל האחרון שלי טרח ליידע אותי, ברוב נחמדותו, "שמעולם לא נתקל בייאוש גדול כמו שלי". אולי בגלל זה אני כבר לא אצלו. בקיצור, נואשתי מטיפול פסיכולוגי, שכן החיזוקים ונסיונות העידוד שנאמרים בטיפול לא חודרים אלי. גם הטיפול התרופתי לא הוכיח עצמו מי יודע מה, הוא בסה"כ מקהה את התחושות ובעיקר מגן על הסביבה מפני הריקושטים, שנובעים ממצבי הנפשי הקשה. ברור לי שאין לי מה לחפש אושר בחיים האלה, ואני מתנחמת בכך שחיי הולכים ואוזלים ושלא אלד דור המשך לסבל. אני מרגישה חלשה מדי נפשית כדי להתמודד עם העולם התחרותי והמנוכר, שמתנהל לפי קודים שאינם מוצאים חן בעיני. בעיקר אני מרגישה ניכור כלפי עצמי. איך אפשר לגלות אמפתיה כלפי עצמך, כשמה שאתה הוא זה שמרחיק אותך מכל חלומותיך? מנסיונך, מה עושים כשהאדם בעצם וויתר על הכל, אבל מלא כעס על כך שהוא נאלץ לוותר בגלל בריאותו הנפשית הלקויה? איך אפשר להשלים?

בת 33 עם פחות או יותר אותם הסימפטומים אשמח לעיצה גם כן אפרופו טיפולים, בטיפולים אני מרגישה שאני אפטית ומספרת סיפורים על מישהו אחר מהצד ולא עלי - לא מצליחה ל...ע...ו...ל...ם לבכות מול אנשים ובטח שלא מול מטפל פשוט משהו עוצר אותי - איזה גוש שתקוע שם שניםםםםםםם בגרון ולא משתחרר הרגשה כמו משהו שלוכד אותי ולא משתחרר גם אני "שורדת" ולובשת את התחפושת כל בוקר של החיוך והנחמדות הרי מי אוהב אנשים דכאוניים ? אני לא תמיד מבינה איך אני מצליחה "לשחק אותה" שהכל בסדר אבל כנראה שככה התרגלתי - וזה ככה שנים על גבי שנים אני משדרת הפוך ב 180 מעלות את מי שאני בנוגע לשיחות שום שיחה לא מצליחה להתחלחל פנימה זה פשוט לא קורה ולצערי אני כבר לא מאמינה שמשהו יקרה - כמה שניסיתי ובאמת רציתי וניסיתי להכניס לראש שיהיה בסדר ולהיות אופטימית............... לא רואה את קצה האור שבקצה המנהרה פשוט מרגישה שכל מקום שאני מגיעה אליו אני נתקלת באין כניסה / ללא מוצא ועכשיו יש לי שאלה אם שיחות לא עוזרות (קליני, פסיכותרפי, תרופתי וכו') מה כן יכול לעזור ? או שאבדנו ? צריך להבין שזה לא שלא מנסים - אבל מה עוד ניתן לעשות ?

לי לפסיכיאטר טוב טיפול תרופתי יעשה פלאים לבעייתך. טיפול תרופתי עוזר אחרי חודש לפחות.ויש סוגים שונים של תרופות. בטח ימצאו עבורך תרופה מתאימה. אין סיבה שתסבלי כך