לחוצה ממערכת יחסים

שלום, זה יהיה קצת ארוך אבל אני מאמינה שהפרטים חשובים ויכולים לעזור: אני בחורה בת 23, לפני 4 שנים אבא שלי נפטר וכיום אני גרה עם אמא שלי בבית (אחיי הגדולים נשואים). אני מאוד מאוד מאוד קשורה לאמי ומרגישה שיש עלי אחריות גדולה לגביה (היא בריאה ויש לה חיים משלה, אבל עדיין...). למרות זאת ברור לי ואני יודעת שאין בכך סיבה לפגיעה בחיי ואכן אני רוצה להתחתן, להכיר ולצאת, אך כשזה מגיע לרגע האמת (אני יוצאת כבר זמן מה עם בחור וזה נראה מבטיח..), אני נלחצת באופן מטורף, לפני כל פגישה איתו אני מרגישה ממש לא טוב פיזית, בחילות, הקאות, חולשה, צמרמורות וכו'. במצב הנוכחי אני לא מצליחה להגיע לשום החלטה נבונה: האם אני מרגישה כך בגלל הבחור או האם זה בגלל שהנה, נראה שיש כאן משהו שיכול להוביל לחתונה, יצריך ממני לשנות אורח חיים, לעזוב את הבית וכו'. אני לא נותנת לעצמי לזרום ולהנות ואני כל הזמן רק חושבת על זה וזה ממש בלתי נסבל (גם הבחור כבר מתחיל להתבאס ממני...)! אני מבינה בראש שזו גישה ילדותית ואולי מפונקת, אבל המציאות היא שאני לא משתחררת מזה וזה פוגע לי בניסיון למערכת יחסים מוצלחת. מה לעשות?? תודה מראש מה יהיה

שלום, ראשית אני רוצה לציין שאינני איש מקצוע. מה שחסר לי בפנייה שלך זה מה ההתייחסות של הגבר לכל הנושא. האם הוא מעיר לך על כך שלדעתו את קשורה יותר מדיי לאמך ולמשפחתך ? האם הוא מבין ומפרגן בנושא ? האם ניסית לדבר עם בן הזוג בנושא ? מה לגבי הצד של אמא שלך... היא שמה לב שהקירבה אליה בולמת אותך ? הסיבה שהתייחסתי לפנייה שלך היא שגם אבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי. עכשיו אני בן 24, ואחותי (שהיא כבר בת 28) גם כן מאוד קשורה לאמא שלי, ואני חושב שבין היתר זו אחת הסיבות לכך שהיא בולמת את עצמה בנושאים של זוגיות. בניגוד אלייך היא ממש לא יוצאת עם אף אחד, ואפילו לא מנסה להפגש, ואני חושב/חושש שמדובר בסיבות נוספות. אני יודע שאני מביא יותר שאלות מתשובות, אבל לדעתי התשובות לשאלות הנ"ל חשובות, ועם קצת פירגון מהאם או מבן הזוג הדברים יכולים להיות הרבה יותר טובים.... אני גם די קשור לאמא שלי, אבל בניגוד לאחותי אני לא מרגיש שזה בולם אותי. אמנם אין לי כרגע בת זוג קבועה, אבל אני כן יוזם ומנסה, והסיפור עם אבא שלי לא בולם אותי. לגבי מה שציינת שזו גישה ילדותית ומפונקת אני חושב שזה בדיוק ההפך. לפי מה שציינת הסיבה לכל הסיפור היא האחריות כלפי אימך, ולא האחריות שלך כלפי עצמך, ואם כך הדבר אז זו גישה יותר איכפתית.... לדעתי את צריכה להפסיק לבלום את עצמך, ולהתחיל לפתח איכפתיות גם כלפייך, ולא רק כלפי סביבתך הקרובה. אני יודע שזה קל להגיד יותר מלעשות, אבל עם קצת עזרה מאמך ומבן הזוג, ועם קצת דחיפה שלך מבפנים, את מסוגלת לעשות את זה. קירבתך לאמך צריכה לאפשר לך לדבר איתה על זה. ובאותו אופן קירבתך לבן-זוג שאת יוצאת איתו באופן ממושך גם כן צריכה לאפשר לך לדבר איתו בנושא. אני מקווה שעזרתי. (אני לא יודע אם אני חורג פה קצת, אבל את נשמעת בחורה מאוד נחמדה ואיכפתית, ואם כרגע אין לך בן-זוג, ואת מעוניינת אז אשמח אפילו לדבר איתך מחוץ למסגרת הפורום.מי יודע... אולי יתפתח מזה משהו...) שיהיה לך סופ"ש נעים!

היי, דבר ראשון תודה על האכפתיות והנסיון לעזור... דבר שני שיענה לתהיותך, אמא שלי מאוד בקטע של "את חייבת לחיות את החיים שלך ולא לחשוב ולדאוג לי". מאוד דוחפת אותי לכיוון של להתנתק ממנה ולחיות את חיי. בן זוגי כרגע אמנם מבואס מהמצב שכשאנחנו נפגשים אני לא ממש בקטע של לעשות דברים מעניינים כי אני שפוכה ומרגישה חרא (פיזית), אבל ברור שהוא מגלה הבנה, רק שעם הבנה לא כל כך פשוט להמשיך וצריך לראות סימני התקדמות מעודדים כדי שהוא לא יתייאש. ודבר אחרון, כאמור, תודה על הנסיון, זה מחמיא, אך יש לי בן זוג... ואשמח לתגובות נוספות שיעלו רעיונות אפשריים לפתרון המצב שבת שלום