אולי פגישה אחרונה

אבי בן 89 ב"ה ובשנים האחרונות מאד רגיש. אצל אחותו התפרצה מחלה סופנית לפני מספר שבועות והוא יודע שהיא מאושפזת בשל חולשה ,אך לא יותר מזה.היא רוב הזמן ישנה אך משום שהיא יודעת שימיה ספורים היא מבקשת לפגוש אותו. אנו חוששים שהבשורה תדרדר את מצבו ואיננו ודעים כיצד לנהוג.האם להביא אותו לפגישה?האם לספר לו כשהיא תמות?

אורה שלום. את מביאה שאלה מורכבת וכואבת ברמה הרגשית והמוסרית.אתם חוששים שהכאב סביב האבל האובדן יביא לדרדור במצבו של אבא. אמרת ש"אבא מאוד רגיש" . למה הכוונה? האם הוא בדכאון? האם הוא אינו צלול? האם אינו יכול להתמודד עם כאב? האם הרגישות שלו אינה מאפשרת לו להתמודד עם המציאות?כמה אפשר וצריך לגונן עליו מארועי החיים? למשל כשאדם בלב לבו של תהליך אבל אחר(למשל אדם שהתאלמן) יהיה יותר קשה לספר לו ומערכת השיקולים שונה לגביו. האפשרות להפרד מאדם יקר היא חוויה מאוד חשובה. הידיעה שיש הזדמנות להגיד מילים אחרונות,להשלים עוד משהו מאפשרת לעשות סגירה. לעתים העובדה שהיתה פרידה מאפשרת אחר כך לעבור תהליך אבל נורמלי ומונעת מלהתקע בתהליכי אבל פתולוגיים. חשוב שתקחו בחשבון שבמידה ותשללו מאביך ואחותו את הזכות להפרד יהיה לכך מחיר. כשלאביך יוודע בבו הזמן על מותה של אחותו, הוא עלול לחוש כעס,כאב, פספוס והחמצה על שלא נפרד ממנה .מצב כזה יכול יגרום לו "לאכול את עצמו" ויכול גם כן לגרום לדרדור במצבו. הוא עלול גם לכעוס שלא סמכתם עליו שיידע להתמודד ויגביר את תחושות חוסר האונים שלו. זו בוודאי החלטה קשה כיצד לפעול. היה טוב אם יכולתם להתיעץ עם אנשים בני גילו הקרובים אליו לשאול מה היו מעדיפים במקומו, מה הם חושבים על בסיס ההיכרות האישית איתו. אתכם בתקופה קשה זו נעה

אין כמובן הרבה להוסיף לדבריה של נעה. אני "צעיר" רק בן 83. לא מזמן נפטרה אחותי אחרי מחלה ממושכת. אני יודע שמאד חשוב היה לי שבקרתי אצלה ביום האחרון שהיא עדיין תקשרה עם הסביבה. היא עוד היתה בחיים מספר ימים אחרי זה אבל כשבתה נסתה לדבר איתה רק מלמלה "תעזבו אותי כבר". קשה למישהו מבחוץ לתת עצות, אבל את בקשת ולכן אני מעז להגיד דבר מה. צריך גם לחשוב על האחות, ואיזה זכרונות היא מבקשת לקחת איתה לפני שהיא עוברת לעולם האחר. אחותי ואני דברנו בפגישתנו האחרונה על תקופה שהיתה לכאורה טראומטית, שנת 1936 בברלין לפני בריחתנו לארץ ישראל. ילד בן 10 ואחותו בת 12. אבינו היה בעיר אחרת בהכנות אחרונות לעליה. אמנו היתה גם היא אל נכון טרודה בהכנות. ככה אחותי ואני הסתובבנו באין מפריע בעיר של מליונים, עיר שרוב תושביה היו עוינים ומי יודע מה היה קורה אילו ידעו ששני הילדים הקטנים הם יהודים. באופן פרדוקסלי אנחנו זכרנו את התקופה הזאת כאחת המאושרות בחיינו. השיחה היתה חשובה מאד לשנינו וגם לבת של אחותי שהיתה אתנו. אם אביך ואחותו אפילו מבוגרים ממני, אל נכון עברו חויות חשובות בתקופה הסוערת כל כך של נעורינו. אולי זה אפילו יגרה את אביך לספר לך ו/או לכם קצת חויות. קצת נסחפתי, אבל לא אמחק את מה שכתבתי.