אני שואלת הכי רציני שבעולם:

כשאני אוכלת אני מרגישה שאני מתנתקת מהסביבה,מתנתקת ממה שקורה לי בגוף ופשוט אוכלת כמויות מטורפות. אני שונאת את התחושה של האחרי ובטח את ההשמנה הכרונית,אבל ממש נהנית מהעובדה שאני מתנתקת מהכל ונהנית מהאוכל. אז חוץ מהעובדה שאני שונאת שכואבת לי הבטן וההשמנה הכרונית,מה אני יכולה להגיד לעצמי כדי לא לאכול שוב מתוך ניתוק?? אני יכולה למצוא דברים אחרים לעשות אבל שום דבר לא משתווה לאוכל,והשילוב של תחושת הניתוק יחד עם האוכל מרגיש כמו שילוב מנצח, אבל רק בזמן האכילה עצמה. אני לא מבינה למה אני מכורה לתחושה הזאת, ואם היא מרגישה ככ טוב אז איך אני יוצאת ממנה מבלי להרגיש שאני נלחמת בעצמי כל הזמן בעצמי? גם אם נגיד ועכשיו אני צריכה ללמוד לוותר על ההנאה או התחושה הממש כיפית הזאת השאלה היא,מה אני לומדת הלאה...כלומר ,מה אני לומדת מהוויתור של עכשיו לעתיד? שאני לא צריכה את האוכל? שזה מזיק? אבל זה אני יודעת כבר עכשיו. מה הוויתור העכשווי הזה יגרום לי להבין לכל החיים ככה שלא תיהיה מלחמה בראש שצד אחד רוצה את הניתוק והתחושה הכיפית הזו ,וצד אחד מבין משהוא אחר...? תודה רבה!!!

שיש משהו אחר שיכול להחליף את זה. יכול להיות שלא תמצאי משהו אחר שייתן לך את ה"בועה" שאת מחפשת כשאת צריכה אותה. יכול להיות שפתרונות אחרים לא יספקו אותך כמו התקף. אבל, התקף אכילה לא עושה לך רק נעים. הוא גורם לך סבל. וזה החלק המיותר. יכול להיות שתוכלי לוותר רק על הסבל שההתקף גורם לך, בלי לוותר לגמרי על האוכל. אבל אנשים שאנחנו מטפלות בהם, לומדים עם הזמן לוותר גם על ההתקף., ןכמויות האוכל שגורמים להם סבל. אחרי שהם חיים זמן מה ללא התקפי אכילה, הם מתגעגעים אליהם. לתחושת ניתוק שאת מתארת יש הרבה תפקידים בחיים שלך. אבל להתגעגע לזה, אומר שאפשר גם בלי. האם ניסית טיפול תזונתי להתקפי האכילה שלך? זה תהליך שלוקח זמן, אבל אפשר לצאת מזה.

שאני בטיפול,ואז אתגעגע להתקף עצמו? זה לא משהוא שאפשר לחלוטין להעלים מהראש?

עם הזמן ועם הטיפול. כחלק מהתהליך יש געגוע להתקפים, אבל לאורך זמן, גם הגעגוע עובר, ואפשר לחיות ללא התקפי אכילה, עד שהתקפי אכילה כבר לא אופציה. לא במחשבה ולא בפועל.