מה גורם לזה שבדיעבד אני מסתכלת

על האכילה של ההתקפים שלי ויכולה להגיד שלא ממש נהניתי מהאכילה או מהאוכל עצמו? אני מניחה שזה בגלל המהירות של האכילה שאי אפשר להתרכז ממש בטעם של האוכל? למרות שזה מוזר כי אני יכולה להגיד שגם בהתקף עצמו אני מרגישה את המתוק של השוקולד נגיד,אז מה גורם עדיין בדיעבד להסתכל ולהגיד לעצמי שלא באמת נהניתי מהשוקולד עצמו בהתקף? חוץ מהשם שבא איתו? תודה

ובחלקים של ההתקף את מרגישה את הטעמים של האוכל, שוקולד או אחר, מתוק ומרוכז. זו אחת הסיבות לקושי להפסיק התקפים. כי מה יכול להחליף את ההרגשה הזו של ההנאה ושל הכמות? אבל בודאי שאפשר להפסיק התקפי אכילה. זה תהליך שדורש שיקום אכילה, שינוי גישה לאוכל ושמירה על כל הדברים הטובים שאת עושה עם האוכל. למצוא את הדרך שלך לאכול, בלי לפרוק את כל הרגשות באוכל עצמו. תחושת הסבל, אשמה, הלקאה עצמית וכו' אחרי ההתקפים, הם אלה שהופכים את ההתקפים לבלתי נסבלים. התחושה הפיזית המתלווה לכמויות שאת אוכלת לא עוזרות להרגשה. כך שההנאה שאת מתארת, כמה זמן היא באמת נמשכת? והאם ההנאה שאת מתארת שווה את הסבל שאת חווה אחרי?