אכילה מתוך עצבים ונעילה על אוכל

היי, כשאני עצבנית לרוב יש לי בעיה שהמוח שלי ננעל ממש על אוכל וזה לא משתחרר עד שאני אוכלת. הבעיה היא שזה קורה מלא פעמים ואני מרגישה שאין לי ככ שילטה על זה . עד כמה שאני מנסה לעצור ,אני מרגישה שהאוכל ככ גורם לי לכיף שאני לא מסוגלת לוותר עליו. אני צריכה להבין מה זאת הנעילה או המחשבה הזאת שלא מרפה ולמה אם אני מנסה להרגיע אותה דרך המחשבה זה עדיין לא נרגע ואני עדיין רוצה אוכל? תודה רבה רבה

ועכשיו אם את נרגעת בצורה אחרת, האוכל, עדיין חסר. כי זו הנורמה שסיגלת לעצמך. כדי ללמוד לאכול אחרת, צריך ללמוד להירגע אחרת, ולהפריד בין הדברים. כי אוכל לא באמת מרגיע. הוא כאילו "סופג" את העצבים, שהיו עוברים גם אם לא היית אוכלת. בהתחלה זה קשה ומרגיש חסר, ועם הזמן , כשתלמדי להירגע שלא דרך אוכל, לא תצטרכי אותו יותר . תוכלי להינות מאוכל בלי קשר לתחושות רגשיות.

תודה רבה על התשובה נדיה: אבל משהוא מאוד מוזר קורה כשאני אוכלת מתוך עצבים :אני כן מרגישה שאני לא נהנית עד הסוף מהאכילה עצמה כי בראש יש את האשם שכתבתי,אבל באותו הזמן גם האוכל מספק לי הנאה אמיתית פיזית ,וזה להבדיל כשאני מנסה לאכול מעבר לשובע כשאני רגועה, אז אני מרגישה ממש שהאוכל כבר "לא עושה לי את זה". אני חושבת שזה למה מאוד קשה לי להתנתק מהאוכל עצמו. לזה יש פיתרון? איך אפשר לוותר על ההנאה הפיזית של האוכל שהוא נותן כשאני עצבנית ואוכלת ?האם זה משהוא שכל החיים צריך להיות מאבק של להתאפק לא לאכול כשאני עצבנית למרות שזה עושה לי טוב באותו הרגע? תודה שוב

את מקבלת סיפוק מיידי, שבאותו הרגע את מרגיש שזה נותן לך פתרון. אבל זה לא פתרון אמיתי, כי העצבים לא באמת עוברים. הם מודחקים וחוזרים. לאורך זמן, כשלומדים להתמודד אחרת עם העצבים, את לא תרגישי יותר את המאבק הפנימי לאכול או לא לאכול. בהתחלה זה קשה ולאט לאט ובהדרגה, זה עובר. כך שאפשר לפתור את זה לכל החיים.