פורום הרזיה ללא דיאטה

יודע אם אני שבע או רעב? זה משהוא במוח שלא מאפשר קשר לבטן? אפילו בלי לאכול, אני פשוט לא מרגיש את הבטן. אני שואל כי לאחרונה שמתי לב שאני אוכל כשאני בסערת רגשות וזה בא לי טוב בבטן באותו הרגע כי אין לי מושג אם אני שבע בכלל. תודה:)

כך שלא נרגיש אותם באותו הזמן.

לא היה לי כוח להכין לעצמי לאכול,זה הגיוני שאיך שאני קם בבוקר אני אהיה רעב או לא בהכרח? תודה

כנראה שהיית מאד עייף. כי רעב יכול להפריע לשינה טובה. אז, כן, ברור שתהיה ממש רעב בבוקר.

אני לאט לאט יוצא מהתקפי אכילה,אני נתקע אבל בחשיבה שלי שהיא :שאני יודע שהאוכל הוא הסח דעת רגעי וכל זה,אבל תמיד זו בעצם בחירה שלי אם אני רוצה לפנות להסח דעת רגעי כיפי שיביא איתו כאב בטן או לא. הבעיה שאני פוחד ממנה ,שאני לא רוצה שהתהליך הזה של החשיבה יהיה תקוע איתי לכל החיים. אני רוצה להגיע למצב שגם אם רע לי , האופציה לאכול ככ הרבה כמו שתמיד אכלתי אפילו תעלה לי בראש וזה יהיה סוג של מאבק. תודה!

להפנים ולהפסיק לחשוב . בתהליך התזונתי, משקמים קודם את האכילה, את התנהגות האכילה. ובד בבד עם שינוי ההתנהגות והחוויה החיובית סביב האכילה, ה"ראש" מתחיל לשחרר את הקשר הזה , בין אוכל להסחת דעת. אבל , היות וכנראה הרבה שנים חשבת בצורה כזו, לחשיבה ייקח יותר זמן להשתחרר. כל עוד תתמיד בהתנהגות אכילה, חופשית, לפי רעב ושובע, הדחפים לאכילה יירדו, כמות האוכל ש"תזדקק" לה להסח דעת רגעי תרד, וכאב הבטן יגיע מהר יותר. אני יודעת איך זה נשמע. אבל התחושה של עד כאב בטן וכאב הבטן עצמו, תחושת חוסר השליטה, עוברת בהדרגה. ובשלבים הראשונים, גם אם כמות האוכל יורדת, ועצמת הדחף יורדת, בזמן ההתקף ההרגשה לא שונה ממה שהיה לך בעבר. אבל, עם ההתקדמות הזו, גם החשיבה שלך תשתנה, והמאבק יפסיק. צריך לתת לזה זמן. הרבה זמן.

כל זה כתבת לי,בתהליך שיקום אם פעם היו איסורים על אוכל נכון? אם האכילה הייתה רגשית אצלי בלי קשר לאיסורים,זה אותו הדבר? תודה שוב

שיקום תזונתי יכול לפתור את החשיבה שמובילה אותך לאכול רק בשביל להסיח את דעתך. הטיפול התזונתי מחזיר את האוכל למקומות הטבעי, לאכול כשרעבים ולעצור בשובע.

שכמה שאני מבינה שכשאני אוכלת זה ממש לא נותן לי כלום,והבעיה שהייתה לפני האכילה עוד נשארה גם בזמן האכילה,יש בעיה שאני למדתי שהאוכל כאוכל ממש מהנה, עד שאני מרגישה שכואבת הבטן,וההנאה הזו היא בדיוק אותה הנאה בתחושה כמו שאוכלם כשרעבים. אני יודעת למה אני אוכלת ,אבל למה אז קשה לי לוותר על הקטע של ההנאה שהאוכל נותן עד שכואבת לי הבטן? תודה

גם כאשר הגיונית מבינים שזה לא עובד, זה לא פותר את הדחף. כי כל עוד לא מצאת דרך אחרת להתמודד עם הבעייה, האוכל יישאר "פתרון". הוא זמין,נגיש ותמיד שם. כדי להפריד בין התמודדות לאוכל, צריך להחזיר את האוכל למקומו הטבעי. הרי אם יש בעייה צריך לפתור אותה בין אם אוכלים את הבעייה ובין אם לא. וכדי ליצור את ההפרדה הזו יש צורך בשיקום תזונתי, הבנה של רעב ושובע ,וויתור על ההנאה כמו שאת קוראת לה. אפשר להנות גם בלי לסבול מכאב בטן, וזה השלב הראשון. ללמוד לוותר על כאב הבטן, גם כשהאוכל עדיין משמש "פתרון" לבעיות.

אז את בעצם אומרת שאני חייבת למצוא פיתרון אחר כי כל עוד אין אותו,הרצון לאכול תמיד יישאר? אבל אנשים שאין להם בעיית אכילה כזו,הם תמיד פותרים את הבעיה שלהם ?אף פעם לא מדחיקים אותה?

או לפתור בכלל. ברור שאנשים מדחיקים בעיות, אבל זה לא מלווה באכילה.הרצון שלך לאכול יישאר כל עוד לא תחזירי את האוכל למקומו הטבעי, ואת זה טיפול תזונתי יכול לעזור לפתור. לא בהכרח לפתור את הבעיות, אבל להדחיק בלי לאכול זה אפשרי. זה לא פתרון מושלם, אבל זו התחלה של הפרדה בין לאכול, לבין לאכול בשביל לפתור בעייה.

יש לי חברים רזים שמעולם לא התעסקו עם המשקל שלהם. אני נמצא בנון דיאט כבר כמעט שנה,והבנתי שבעצם צריך מאוד להיות אכפת לי מאיך אני מרגיש בבטן ולהגיע למקום שנעים לי בבטן ולא מעבר. אז למה יש פעמים ,שלחברים שלי שמעולם לא היו להם בעיות משקל, יש פעמים שכאילו פתאום לא אכפת להם מהבטן והם אוכלים גם כשהם לא רעבים ולפעמים לא ביס או שתיים,אלא יותר?? למה פתאום יש להם רגעים כאלו?למה זה לא קורה להם כל הזמן אם האוכל תמיד נשאר טעים? מה השיקולים שלהם? תודה!

אתה מחזיר לעצמך את היכולת לאכול באופן טבעי מבלי לחשוב על זה. איפה שהוא בדרך, מסיבה כל שהיא, התחלת לאכול אחרת. גישת הנון דיאט מחזירה אותך לאכילה בסיסית לפי רעב ושובע. לשאלתך למה לפעמים אנשים אוכלים כך או אחרת? כולנו אוכלים לפעמים כך או אחרת, אין לזה באמת תשובה. מה שחשוב, זה מה שנכון בשבילך, ולא מה שנכון לאחרים.אם תתמיד בגישה, תראה שלאורך הזמן, תקבל יותר בטחון ויכולת גמישות בדיוק כמו שיש לאחרים.

הנון דיאט ודיאטה רגילה הן אותו הדבר? חוץ מהעובדה שאין חישובי קלוריות ואפשר לאכול הכל מהכל,בדיאטה רגילה גם אם בא לי סתם ככה משהוא, אני לא יכולה לאכול אותו כי זה כבר חורג את הקלוריות היומיות,ובנון דיאט אני רוצה משהוא ולא יכולה לאכול אותו כי הוא יעשה לי כבד בבטן וצריכה לחכות למתי שכן יהיה נוח למרות שבא לי... בשתי הגישות תכלס צריך לחכות לפעם הבאה שיתאפשר לאכול ואי אפשר לאכול באותו הרגע שרוצים...

נכון שבשני המקרים, על מנת לרדת במשקל (בהנחה שזו המטרה שלך) יש צורך בפשרות. אבל, בנון דיאט הבחירה היא שלך. את בוחרת מה לאכול, את מרגישה מתי צריך להפסיק, אין הגבלות של סוגי אוכל, ואין רגשות אשמה לגבי מה שאת אוכלת. את בוחרת מתי לאכול וכמה לאכול. בדיאטות אחרות, יש מי שמכתיב לך מה לאכול, מתי לאכול, כמה לאכול ואת מתנתקת מהצרכים של הרעב והשובע שלך. אם מדברים על ירידה במשקל, בנון דיאט לא מבטיחים לך כמה לרדת ובכמה זמן. תהליך שיקום האכילה, והאכילה לפי רעב ושובע, שמובילה אותך למשקל תקין ורזה תלוייה קודם כל בפיזיולוגיה שלך. ועוד, בתהליך הנון דיאט אין מצב של דיאטה ואח"כ שמירה. את לומדת לאכול לפי רעב ושובע שלך, וזה נשאר איתך הלאה. הקושי בנון דיאט הוא בדיוק ההבדל. את מתמודדת עם האכילה , ועם האוכל, ולומדת להינות באופן חפשי מכל המאכלים, לפי הרעב והשובע שלך.

בכל פעם שאני אוכלת אני נראית בחודש תשיעי בכל פעם שאני אוכלת הבטן שלי מתנפחת לממדים של אישה בחודש תשיעי . כולם שואלים אותי מתי אני צפויה ללדת. זה ממש קשה. אני מרגישה שהבטן שלי הולכת להתפוצץ. איך אפשר לטפל בזה?

לנפיחות היא כמות האוכל, סוג האוכל או הרגלי האכילה. ואולי יש לך איזו שהיא רגישות שאת לא מודעת אליה? כדאי לך לפנות לייעוץ תזונתי כדי לקבל תשובות, או לפחות להעלות את השאלות הנכונות, על מנת לקבל את התשובות לבעייה שאת מתארת.

רק מתוך המקום של שובע יתר: למה בבולמוס אני מרגישה נורא עם השובע יתר ובאכילה שנחשבת נורמטיבית או לא בולמוסית וגם אוכלת מעבר לשובע ואפילו כמעט אותה הכמות כמו בבולמוס, אני לא מרגישה אשם או נורא עם זה בכלל?למה בבולמוס שובע היתר מפריע לי אבל הוא לא סיבה מספיק טובה כדי לעצור? אני אומרת לעצמי שיש מקרים אחרים של שובע יתר שהם לא ממקום של בולמוס ,וכמו שבהם אין לי רגשות אשם ,למה שיהיו לי רגשות אשם על שובע יתר בבולמוס?אבל,תמיד בסוף כן יש לי רגשות אשם על שובע היתר,בין אן האכילה הייתה מרובה, או שהצלחתי לעצור עצמי באמצע!!! מה ההבדל?? אני לא מצליחה להבין! כאב הבטן לא אמורה להיות סיבה מספיק טובה כדי להפסיק בולמוס? הבעיה היא שאני מצליחה לסתור את זה עם מה שכתבתי.... אני לא מצליחה להבין...

לעצור בשובע, היא רגשית? כשאת בבולמוס, את במין בועה שמנתקת אותך מהמחשבות, רגשות והסביבה. ולכן, את גם מנותקת מתחושת היתר שובע, עד שכבר אי אפשר לסבול אותה יותר. זה לא מספיק להרגיש בדיעבד את הכאב בטן. צריך לבדוק מה גורם לאכילת יתר מלכתחילה, איך את מתמודדת עם אוכל אחרי הבולמוס, מה את חושבת על אוכל ועוד ועוד. ובמקביל להבין את הצורך הרגשי במלאות היתר שאת חווה. לטפל ולהפסיק בולמוסים הוא תהליך שלוקח זמן. זה לא מספיק להגיד לעצמך לעצור או רק לחשוב על זה בהגיון. טיפול תזונתי מתאים ואולי (עפ"י צורך, טיפול פסיכולוגי במקביל) , בהחלט יוכל לעזור לך להפסיק את הבולמוסים.

האם יש אפשרות לעזור לי ,אם הבעיה היחידה שלי בהתקפי האכילה הם העובדה שאני רק לא רוצה להשמין? כי במחשבה שלי-אני יכול להפסיק את ההתקפים ואפילו לפתור את הבעיה שמובילה אליהם ולא להיתעלם ממנה,אבל ,אז כשארזה,שוב יהיו פעמים שאני אחפש הסח דעת ולכן אפנה שוב לאוכל,כי בשבילי זה מה שאוכל נותן לי וגורם לי לאושר אמיתי (באמת!). האם לתמיד אצטרך להתמודד עם זה כל החיים,עם המאבק הזה בראש? תודה

כי כשאתה אומר שאתה לא רוצה להשמין, אתה כבר מתאר אכילה שקשורה באם תשמין או לא, ולא בהכרח אכילה ספונטנית לפי רעב ושובע. אם תלמד שאוכל לא משמין, ואפשר לאכול הכל, כלומר: לאכול כשאתה רעב, ולעצור בשובע, ודרך זה לשמור על משקל רזה ותקין, לא יהיה לך יותר מאבק בראש. וכן, אפשר לעזור לך.

שאלתי בלי קשר להתקף אכילה,פשוט בראש,נגיד אם אומרים שאסור לאכול נגיד שוקולד כי "זה משמין",יותר חושבים על זה ויותר רוצים את זה. לעומת אנשים שאף פעם אין להם "אסור" בנוגע לאוכל ולכן הוא אפילו לא במחשבות שלהם..למה זה? תודה

אבל ברגע שמגדירים אותו ככזה הוא פשוט הופך להיות יותר מרגש לאכילה. הבעייה היא בהגדרה ולא באוכל.

אומר שכל פעם שאני יכולה אני רוצה. קשה לי לנסח את זה נכון,אבל זה כאילו שהכוונות שלי ל"בא לי אוכל",לא מגיע מתוך כוונות טהורות,אלא יש בהן מניע של להשתמש באוכל כהסח דעת,כדרך לעזור לי להתמודד עם מצבים קשים,כדרך של שליטה ועוד כל מיני כאלה. אם אני אוכלת מתוך כל הסיבות האלו אפשר לומר שהכוונות שלי באכילה הן לא טהורות,ולכן לא כל פעם שסתם בא לי לאכול אני באמת יכולה?

הקשים שאת מתמודדת איתם ש"לוקחים" אותך לאוכל. נשמע שאת סובלת פעמיים. פעם אחת בגלל ההתמודדות עם המצבים הקשים, ופעם שנייה בגלל האכילה. כך שאין לך שליטה לא על המצב, ולא על האוכל. טיפול תזונתי במקביל לטיפול פסיכולוגי, יוכל לשקם את האכילה, תוך כדי למידה ואפשרות להתמודד עם המצבים הקשים. אני יודעת שאני מדברת כרגע ב"אוויר", כי אין לי מושג על איזה מצבים קשים מדובר, אבל נשמע שאת זקוקה לתמיכה וללמוד דרכי התמודדות שונים. את זה הטיפול יכול לתת לך. השליטה הכי טובה באכילההיא לאכול לפי רעב ושובע. ואת זה אפשר ללמוד להפריד מהצד הרגשי של התמודדות עם מצבים קשים.

היום אכלתי בדיוק 10,000 קלוריות ועליתי במשקל מזה 6.500 קילו. אז האם המשקל בחיים לא יירד? האם נגרם נזק בלתי הפיך מאכילה חד פעמית של 10,000 קלוריות? (אכלתי צנצנת שלמה של חמאת בוטנים שזה 3000 קלוריות, אכלתי מגש פיצה שזה 2000 קלוריות, אכלתי 300 גרם בוטנים שזה 2000 קלוריות, אכלתי פס עוגת גבינה מוס שזה 2000 קלוריות, ואכלתי 200 גרם פקאן סיני מסוכר שזה מעל 1000 קלוריות. אכלתי בערך 10,000 קלוריות. איך אפשר לתקן טעות כזאת? איך אפשר להוריד 10,000 קלוריות? נמאס לי כבר נמאס כל הזמן אני טועה זוללת ממש בלי לחשוב לפני!!!!! ממש גועל נפש!!!! הבטן נפוחה מגעילה! התנפחה כמו חודש 9 הבטן שלי. מה אני אישה? איך אני אוריד את ה6.5 קילו שעליתי מהבוקר? כי להקיא אני לא מסוגלת הלוואי שהייתי מסוגלת אז לא הייתי עולה במשקל. אבל איזה פיתרון יש להוריד 6.5 קילו של היום חוץ מלהקיא?

זו לא פעם ראשונה שאת פונה בפורום ( סליחה אם אני טועה) ובכל מקרה, יש לך כנראה הפרעת אכילה שדורשת טיפול. כל עוד לא תפני לטיפול לא יהיה לך פתרון. אני לא יכולה לטפל בך דרך הפורום. תפני לטיפול דרך קופ"ח או מרכז פרטי שמתמחה בהפרעות אכילה. תפני להערכת מצב , תזונתי ורגשי. יכול להיות שאת צריכה אשפוז?

שיש להם כמה ימים ברצף שהם לא מגיעים ללאכול מעבר לשובע אפילו לא פעם אחת?

כך שכן, יכול להיות אפילו יותר מכמה ימים שהם לא אוכלים מעבר לשובע. עצירה בשובע היא טבעית, ולמי שאין בעיית עם אוכל, זה לא משהו שהוא חושב עליו בכלל.והיות ומדובר במנגנון פיזיולוגי, כל אחד יכול לעצור בשובע, וללמוד מחדש איך לעשות את זה.

האם אפשר להשמין ולגרום לנזק בלתי הפיך מאכילה של 10,000 קלוריות ביום אחד חד פעמי? אם היום אכלתי בדיוק 10,000 קלוריות ועליתי במשקל מזה 6.500 קילו. אז האם המשקל בחיים לא יירד? האם נגרם נזק בלתי הפיך מאכילה חד פעמית של 10,000 קלוריות? (אכלתי צנצנת שלמה של חמאת בוטנים שזה 3000 קלוריות, אכלתי מגש פיצה שזה 2000 קלוריות, אכלתי 300 גרם בוטנים שזה 2000 קלוריות, אכלתי פס עוגת גבינה מוס שזה 2000 קלוריות, ואכלתי 200 גרם פקאן סיני מסוכר שזה מעל 1000 קלוריות. אכלתי בערך 10,000 קלוריות. איך אפשר לתקן טעות כזאת? איך אפשר להוריד 10,000 קלוריות?

ואני לא חושבת שזו פעם ראשונה שלך בפורום. סליחה אם אני טועה. אני מציעה לך לפנות לטיפול תזונתי, ולטפל הסבר ודרך התמודדות עם ההתקפים ,ועם הצורך שלך "לתקן" או "לפצות". טיפול יעזור לך למנוע את ההתקפים ולחיות בשלום עם אוכל.

למה ככל שחושבים שאוכל הוא משמין ואסור ככה רוצים אותו יותר? ולא רק זה,אלא כש"נכנעים" ואוכלים את "האסור" הזה ככה אין שום קשר למה שקורה בבטן מבחינת שובע ורעב? תודה מראש

מ"המציאות" והסביבה ולכן גם לא מקשיבים לשובע או לכאב הפיזי שמתלווה להתקף. את נמצאת בסוג של בועה, שרק בדיעבד את מנתחת אותה. אגב, אין דבר כזה אוכל אסור או משמין. כך שכדי להתחיל לטפל בהתקף צריך קודם לשקם את האכילה ולהבין שאין אוכל שאסור לאכול אותו. כך שאין למה ל"היכנע". אין שום סיבה למאבקי כוחות עם אוכל.

כשאני בסערת רגשות ואוכל,ממש כיף לי כי האוכל מסיח לי את הדעת, למרות שאני יודע שזה ממש רגעי הכיף הזה .זה אומר שעלי לוותר על הכיף הרגעי הזה? מה אני יכול לומר לעצמי כדי לא להתבאס ממש ממש מזה? תודה

אלא איך למנוע את זה. אם לא נח לך בפנייה שלך לאוכל, אולי יש דרך אחרת? ואם אתה לא רוצה/יכול לוותר על הכיף הרגעי, אולי לא צריך לוותר? יש לי הרבה שאלות לפני שאני יכולה לענות לך. למשל:מה כמויות האוכל שמסיחות את דעתך? מה בלתי נסבל להכיל לפני? למה אתה מתכוון למתבאס אחרי? אילו שאלות שאפשר לענות עליהם בטיפול. אתה מצפה לתשובה שתיתן לך פתרון רגעי, בדיוק כמו שהאוכל נותן לך. אני לא רואה איך אפשר לתת תשובה כזו במסגרת פורום.

לי פשוט מאוד להפנים את הניגודיות הזאת ,שמצד אחד כשאני אוכל כתוצאה מהתפרצות רגשות זה מרגיש ככ טוב,ומצד שני בדיעבד אני יודע שזה ככ לא בסדר וגם התחושה הפיזית אחכ גרועה. איך יכול להיות שזה מרגיש ככ טוב אבל בו זמנית ככ גרוע לעשות אותו?

הפתרון כאילו נמצא בתחילת ההתקף, אבל בהמשך תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה מול האוכל, יחד עם התחושה הפיזית הקשה ש"מעבירה" רגעית את הרגש לאוכל, לא פותרת את הבעייה. הניגודיות שאתה מתאר הוא המקום בו הטיפול התזונתי עובד.

לפסיכולוגיה אבל אנסה: למה זה לא מספיק אחרי שאני באמת מבינה שמותר לי לאכול כל מה שבא לי ואין דבר כזה אוכל משמין,עדיין באופן אוטומט מחשבות על העבר של הדיאטות ושהיה לי אסור עולות,וגם לפעמים באופן אוטומטי משפיעים על ההחלטות שלי לגבי האוכל? תודה

לוקח זמן להאמין שבאמת אפשר לאכול הכל ואוכל לא משמין. המחשבות על אוכל משמין קופצות באופן אוטומטי כי כנראה שהיית הרבה שנים בדיאטה. והן עדיין מכתיבות לך לפעמים את בחירות המזון שלך, גם כי כמו שאמרת זה אוטומט, וגם כי אנחנו חיים בחברה שלא מקבלת את זה שאפשר באמת לאכול הכל ואוכל לא משמין. את תראי שעם הזמן, הבטחון שלך וההפנמה של ההבנה לגבי אוכל, תוריד גם את תדירות המחשבות ה"קופצות" וגם לא תשנה את בחירות המזון שלך. זה לוקח זמן, זה הכל. אי אפשר למחוק שנים של דיאטות ואמונות שגויות על אוכל ברגע שמבינים. זה לוקח זמן ל"תרגל" ולהפנים. במילים פשוטות, מה שאת מתארת , זה נורמלי כשיוצאים ממעגל הדיאטות. את תראי שהזמן יפתור את זה. אם תרגישי שאת צריכה עזרה, את מוזמנת לפנות אלינו.

אכלתי היום: שתיתי בקבוק מיץ ירוק של פריניב, שתיתי כוס משקה שקדים אורז של אלפרו, אכלתי בוטנים גרוסים, קוקוס קלוי, 200 גרם חמאת בוטנים, 100 גרם טחינה גולמית, 10 יחידות אגוזי מלך, 10 יחידות קשיו, 10 יחידות פקאן, 10 יחידות שקדים, דייסת קוואקר שיבולת שועל עם צ'יה פשתן מלח וקינמון, מעדן שוקולד, חומוס עם חריף, סירפו מייפל, דבש, וצלחת אורז לבן. במה טעיתי? למה אני משמינה כל הזמן ולא יורדת במשקל? למה? למה?

בכל מקרה, ניתוח של יומן מזון הוא לא ב"שלוף". צריך לשבת איתך ולראות איך את אוכלת לאורך זמן. לגבי השאלה למה את משמינה ולא יורדת במשקל. האם את בעודף משקל? האם בתת משקל? האם במשקל תקין? יש הרבה שאלות שצריך לענות עליהם לפני שאפשר לתת לך תשובות ולנתח את יומן האכילה שלך.

די נמאס לי!!!!! אני לא מבינה למה אני לא מוכנה לוותר על ההנאה באכילה הרגשית שלי? לא מוכנה גם אם יגידו לי שאני אשקול 100 קילו,גם אם יש דרך חלופית ,אני לא מוכנה לוותר על ההנאה בהתקף,למרות שאני נורא סובלת אחכ,למה שאני אוותר על הזדמנות להנות מאוכל כשאני יכולה,גם אם זה אוכל שאני יכולה לאכול מתי שבא לי ברוגע שלי,יש לי "הזדמנות" באכילה הרגשית להנות ממנו.,זאת הנאה ,למה לוותר עליה ועוד לתמיד ,לכל החיים? למה אני לא מוכנה לוותר על זה??

אבל את לא צריכה לוותר על האוכל או הטעם. כנראה שמדובר על כמויות. כי אכילה רגשית יכולה להיות גם נורמלית. ואם את לא מוכנה לוותר על שום חלק של האכילה הרגשית, את באמת לא תוותרי. אבל אם זו כזו הנאה, ממה נגרם הסבל? תוותרי אולי בשלב ראשון רק על החלק שגורם לך סבל. שווה לנסות?

ואני אפשט את זה הכי שאני יכול:זה התהליך: קשה לי ,אני מחפש הנאה,בהתקף ,אין לי קשר עם הבטן ולכן האוכל ממשיך להיות טעים ומספק לי הנאה גדולה . באכילה רגילה ,הבטן היא זו שאמרת לי מתי להפסיק לאכול,ובהתקף אכילה אין לי את הקשר הזה, אז מה אמור לגרום לי להפסיק לאכול תוך כדי ההתקף כשכבר נפלתי אליו?אני מחפש משהוא פיזי ,כי כל התיאוריות של :האוכל לא פותר כלום ואחכ תכאב לי הבטן זה לא ממש עוזר לי,אני מחפש משהוא תוך כדי ההתקף שיגרום לי להפסיק לאכול שיהיה קשור בלא להינות מהאוכל עצמו. יש כזה? תודה

צריכים לקרות כמה דברים במקביל. הדחף להתקף צריך לרדת בעוצמה, כמות האוכלת הנאכלת בהתקף צריכה לקטון ( גם אם ההרגשה של חוסר שליטה, והתפוצצות נשארת) , ולא ל"פצות" בצמצום אכילה לאחר מכן. זה בגדול. כדי שכל זה יקרה, ויתחיל תהליך של הפסקת התקפי אכילה, צריך להכיר את הרגלי האכילה שלך, את דפוסי ההתקף ואת הגורמים המובילים להתקפים. זה הסבר על קצה המזלג. בטיפול התזונתי, זה מה שאנחנו עושות .יש קשר לבטן בהתקף אכילה, אתה מנותק ממנו בזמן ההתקף מכל מיני סיבות.

שאלה מעניינת: אם לא היה קשר פיזיולוגי בין הקיבה והמוח ,אז היה אפשר לאכול כל הזמן בלי לעצור אף פעם,ותמיד לקבל הנאה מהטעם של האוכל?

למח, לא היית מרגיש מתי לעצור , או לא היית מרגיש שובע. התוצאה הייתה, השמנה קיצונית.

ישבתי ואכלתי עוגייה כשאני לא רעב,וממש ניסיתי להתרכז באכילה כדי לגרום ום לי להבין מה אני צריך להגיד לעצמי כדי לעצור,ולא מצאתי. או שאני פשוט לא מצליח לתרגם את זה במילים. כי לא מרגיש לי שאכילה מעבר לשובע היא כמו עבודה. זה מרגיש ככה רק כשאני ממשיך לאכול ממש כשאני מפוצץ, אבל לא מעבר לשובע בהתחלה שלו. מה אני אמור להגיד לעצמי כדי לעצור?כי ישבתי ואכלתי את העוגייה שנגמרה בשתי עוגיות בסוף,ולא הבנתי מה צריך לגרום לי לעצור חוץ מזה שאני מרגיש שאני אוכל כבר מעבר לשובע..... תודה לך!!

אתה היית צריך לעצור קודם. לא כל אכילה מעבר לשובע, תגרום לך להרגיש מפוצץ. זה תלוי כמובן בכמות שאת אוכל מעבר. יש דרגות שובע שונות, שהאחרונה בהן היא התחושה שאתה מפוצץ. השובע, הוא תחושה נוחה שיש פיזית "מקום" להוסיף, אבל אין צורך פיזיולוגי בתוספת אוכל. יכול להיות שאתה פשוט רגיל, או מרגיש יותר נח כי אתה מפוצץ? יש אנשים שממלאים את עצמם מעבר לשובע, כי הם "מפחדים" מתחושת הרעב.

הי נדיה, בעקבות תשובתך האחרונה אלי ,תוכלי אז לכתוב לי דוגמא שבה אדם מחליט שהוא אוכל הרבה או קצת מעבר לשובע וזה לא ירגיש לו כמו עבודה? מה עובר לו בראש חוץ מ"זה טעים",אם סיכמנו שאוכל שאוכלים והוא תמיד טעים בכל ארוחה. תודה רבה:)

והיא אישית לכל אחד. ממשיכה לענות לך בשאלה השנייה למעלה.

מה גורם לאדם X לפנות לאוכל לעזרת וויסות רגשות ולאדם Y, שגם לא ככ מתמודד עם הרגשות שלו ,לא לפנות לאוכל בכלל? חשוב לי מאוד להבין את העיקרון הזה! אני מניח שאני טועה שאני חושב שזה קשור לכוח רצון ,אז למה זה קשור? תודה מראש!!

למדת שאוכל עוזר לך להתמודד. אבל לאוכל את באמת את הכח הזה. זה סוג של אשלייה שבאותו הרגע שאתה פונה לאוכל, עובד בשבילך. אפשר להחזיר את האוכל למקומו הטבעי בטיפול תזונתי. למה אתה פונה לאוכל ואחרים לא? זו שאלה שאפשר יהיה לענות עליה כשמכירים אותך ומבינים למה אתה פונה לאוכל. ההתמקדות היא בך, ולא באחרים.

תזונתי גורם לי ללמוד לא לרצות את האוכל מלכתחילה ושהוא לא נותן לי את הכוח שאני חושב שהוא נותן לי? לפחות קווי מתאר של הטיפול לפני שאחליט אם אני רוצה או לא את הטיפול הזה?

הבסיס לטיפול הוא שיקום אכילה. כדי לעצור התקפי אכילה צריך לבדוק איך אתה אוכל במשך היום האם אתה אוכל מספיק, האם אתה אוכל כשאתה רעב, האם אתה מרגיש שאתה רעב וכו. במקביל מסתכלים על מה הגורמים האחרים שמביאים אותך לאכילה, שעמום, כעס,שמחה נגישות לאוכל וכו. נסתכל גם על הפעמים שאתה אוכל מעבר לשובע .מפה בודקים מה הגורמים להתקף לפני שהוא מתחיל. יש סימנים שאפשר לזהות אותם , ולדעת שהנה, ההתקף בדרך.לפעמים בונים את ההתקף, הוא ממש מתוכנן, גם אם לא מודעים לזה. כשיש את המידע הזה אפשר להתחיל לשנות התנהגות אכילה ולמנוע את ההתקף הבא. לרוב, ההתקפים לא נעלמים , אלא משנים צורה. בשלב ראשון הם קטנים יותר ,גם אם ההרגשה של חוסר השליטה או הכבדות והחוויה של ההתקף היא כמו מה שאתה מכיר, ותדירות ההתקפים משתנה עם התקדמות התהליך התזונתי.וכך לאט לאט ועם הזמן, ההתקפים הולכים ונעלמים. בשביל להגיע למצב שאתה לא צריך את ההתקף אתה צריך להיות שבע פיזיולוגית, להבין מה גורם לך באותו הרגע להתקף ולדעת לשנות כיוון. אם אתה בעודף משקל, זה לא הזמן לצפות לירידה במשקל. כי ירידה במשקל היא לא במרכז התהליך להפסיק את התקפי האכילה. ובנוסף, אם רואים בטיפול התזונתי שמגיעים לנקודה בה העבודה שנשארה לעשות, היא לפתור רגשות שעולים, במקביל מתחילים טיפול פסיכולוגי. יכול להיות שתופנה מייד לטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול התזונתי, ויכול להיות שבמהלך התהליך וגם אולי לא יהיה בכך צורך. את זה אפשר לדעת רק כשמתחילים לעבוד. זה תהליך שלוקח זמן, אבל מוביל להצלחה. אם תחליט לבדוק אפשרות לטיפול , אתה מוזמן לתאם פגישת הכרות ללא תשלום או התחייבות, כדי לבדוק את האפשרות.

אני רוצה להגיע למצב שבו אני לא רוצה להרגיש שכיף לי בבולמוס. תוך כדי הבולמוס עצמו גיליתי שיש שלב ראשוני שאני מרגישה את הבטן כבדה,אבל זה קורה רק אחרי הרבה אוכל כי מלכתחילה אני אוכלת כשאני כבר שבעה. בשלב הזה,הבנתי שאולי זה כמו כשאני אוכלת לא בבולמוס, כשאני מרגישה שהבטן מלאה וזה מסמן לי לעצור לאכול. מה שאני מחפשת להגיע אליו זה להיגעל או לא להנות מהאכילה עצמה,כי לא משנה כמה אני מנסה לסובב או לחשוב על זה , אני פשוט לא חושבת שבאמת אפשר לשנוא או לא להנות מהאכילה עד השלב הראשוני שאני מרגישה את הבטן מלאה. יש הרבה פעמים שבהם אני לא רוצה להתמודד עם הסיטואציה שיש לי בראש ומחפשת בריחה. בגלל שהאוכל ככ זמין ונגיש,זה המקום בריחה שלי. אבל,אני לא רוצה לחיות כל החיים בידיעה שיש לי אופציה של בריחה והיא ממש כיפית לי, וזה הבולמוס, לפחות עד לקטע שאני מתחילה להרגיש את האוכל כבד שלצערי זה כבר אומר שאכלתי הרבה מדי כי מלכתחילה אכלתי כשאני לא רעבה. אני חייבת לציין שאני אוכלת כל מה שבא לי בחיי היום יום והאוכל הוא רק כדי לברוח וזה גם לא משנה ככ איזה אוכל אני אוכלת, העיקר לאכול. הכי מעצבן אותי שאני ככ שונאת את התחושה של הכבדות בבטן אחרי הבולמוס, אבל ברגע שאני מרגישה שהבולמוס עומד להתפרץ ומנסה לעצור בעדי מלאכול,כאילו אני מזלזלת בכאב הזה ותמיד בוחרת לאכול. האם יש באמת דרך ממש לא להנות בזמן הבולמוס עצמו? ממש לשנוא וממש להגיד שלא כיף לי ברגע הראשוני לפחות של האכילה. כי באמת שאני מנסה ולא מצליחה!!!! יש בכלל דרך כזו???!! תודה רבה

לשנוא אותו. ועוד, את כאילו חייבת "לסיים" את הבולמוס כי להבנתך באותו הרגע, הוא לא יעבוד אחרת. הדרך להתמודד ,והפסקת בולמוסים היא תהליכית. זה לא קורה פתאום. היות והבנת שזו לא הדרך שאת רוצה לפתור סיטואציות כאלה או אחרות, את בשלה ללמוד משהו אחר. וכדי להצליח צריך להכיר אותך, ואת דפוסי האכילה והבולמוס. יש איזה שהוא "תרשים זרימה" מעגלי שמביא אותך לבולמוסים. וצריך למצוא את המקום לפרוץ את המעגל הזה, כדי לשנות את הדפוס. אני מציעה לך לנסות ייעוץ תזונתי ואולי פסיכולוגי במקביל, שיעזור לך גם לשקם את האכילה ולמנוע בולמוסים ועם הזמן, להעלים אותם לחלוטין.

אבל ,כשאני אוכלת לא מתוך התקף,הקשר שיש לי עם הבטן,הוא זה שאומר לי "די" לאכול. בבולמוס ,לפחות בתחילתו ,אין את הקשר הזה,אז אין לי מה שיגיד לי די.האם בכל זאת אני יכולה למצוא דרך לא להינות מהאוכל לפני שאני מרגישה שכואבת הבטן? כי בעצם הבנתי שהאוכל יצליח לממש את המטרה שהיא לשכוח לרגע מהרגש או ממה שהולך לי בראש ,תמיד בכל מצב... תודה שוב

ושהוא שולט בך, זה המקום שהטיפול התזונתי עובד עליו. איך לעצור ולא לתת לדחף להשתלט. ללמוד לעצור, ולהבין שאת מחליטה מתי לעצור, דרך שינוי התנהגות האכילה ותוך כדי הורדת הדחף לאכול. זה אפשרי, ואנחנו עושות את זה בטיפול התזונתי.

להתעמת עם הרגש שלהם ,ולהם אין התקפי אכילה ואפילו לא חושבים בכיוון של אוכל, גם כשהם לא רוצים להתמודד עם משהוא ועוד הם דווקא באכילה במצב כזה כנורא ואיום, ולי זה לא קורה,למרות שאני יודע בוודאות שהולכת לכאוב לי הבטן אחרי וגם תוך כדי ההתקף עצמו. אם הבנתי את זה, אז למה אני לא מסוגל להפסיק תוך כדי האכילה ואפילו לא לפנות לאכול מלכתחילה ,אם אני יודע שזה מה שהולך לקרות לי? הרי לא כל האנשים שחיים בלי התקפי אכילה מרגישים את הרגש שלהם כל הזמן,בטוח יש פעמים שהם חוסמים אותו,אז למה אני חייב להוציא אותו על האוכל? ועוד שאני מרשה לעצמי לאכול ביום יום הכל.....ולכן ההתקף לא בא ממקום של לפצות על כל מה שאני לא מרשה לעצמי לאכול.....

ואין לך כלים להתגבר על התקפי אכילה, הם לא יעברו. אתה יודע שזה לא הפתרון, וכדי לפתור התקפי אכילה צריך ללמוד לשקם את האכילה ולשנות הרגלים, לא רק מחשבות. התסכול שההתקף שולט, הוא מובן, אבל יש דרכים אחרות להתמודד שאתה פשוט לא מכיר. כדי להתגבר על התקפי אכילה, ולהתמודד אחרת, טיפול תזונתי במקביל לטיפול פסיכולוגי יכול לפתור את הבעייה. זה לא קל לוותר על התקפי אכילה, כי עבורך הם הפתרון הטוב ביותר שלך.עד שלא תלמד אפשרויות אחרות, יהיה לך קשה לשלוט באכילה ולהפסיק את ההתקפים.

שאולי התשובה אליה היא מסובכת: אני אוכל,אני שבע,אני ממשיך לאכול, מרגיש לי שעדיין טעים, אבל האכילה נעשית כבר לא בהנאה כמו מרעב. מנגד ,הטיעון הזה נשמע לי ממש מטומטם: אם האוכל בהגדרה שלו עוד טעים והשובע הוא מה שאמור לעצור אותי מלהמשיך ולאכול ,אז איך זה שלפעמים זה בסדר לאכול עוד מעבר לשובע? שובע זה שובע! אם מרגיש לא נעים לאכול מעבר לשובע בפעם אחת למה שירגיש בסדר לאכול מעבר לשובע בפעם שנייה? אם פיזיולוגית שובע זה שובע ושום דבר אחר לא משפיע עליו,למה כשאוכלים מעבר לשובע זה נחשב לא בסדר ופעם ב.. זה בסדר? אם האוכל תמיד טעים אז הפעם ב הזה אומר שבשאר הפעמים אני אמור "להחזיק" את עצמי מלהמשיך ולאכול עוד מעבר לשובע ולפעמים אני יכול "לשחרר"? אבל אני לא רוצה לחיות בתחושה שאני "מחזיק את עצמי". מה נכון? זה חשוב לי לדעת כדי שאדע שאם פעם אחת אני בוחר לאכול מעבר לשובע כי האוכל טעים לי איך אני יכול לדעת שאני לא בחר תמיד לאכול מעבר לשובע כי גם טעים לי.? האם אפשר להגיד שבאמת אוכל שנאכל מעבר לשובע כבר נאכל או לא מספק הנאה?

זה לפעמים מרגיש כמו עבודה. אני לא יודעת כמה מעבר לשובע אתה אוכל, או כמה פעמים זה קורה, או אם תמיד אתה אוכל מעבר לשובע. זה נכון ששובע זה שובע, זה מורגש וברור. למה עוברים אותו? לכל אחד יש תשובה אחרת לשאלה הזו. אבל צריך גם להבין מה המטרה התזונתית. אנחנו לא רובוטים, ועוברים מדי פעם את השובע מכל מיני סיבות. אם זה מפריע לך, אז ההחלטה לעבור את השובע, שהיא תחושה ברורה, היא שלך לאותה ארוחה. כדי לברר מה באמת גורם לך לאכול יותר ממה שאתה צריך, צריך להכיר אותך ולהבין מה קורה לך בנקודת "מעבר" לאכילת יתר. הרגל? אוטומט? קושי לוותר? האם יש "מחיר" להרגשה שעברת את השובע? אכן שאלה פשוטה שהתשובה לה היא מאד אישית ומשתנה. אבל פיזיולוגית- שובע הוא שובע הוא שובע.

ולא מצליחה להגיע לפיתרון,אני אוכלת ,ואז חוזרת לאותה הבעיה ויותר קל לי לחשוב על הפיתרון שלה ולנתח אותה? בכל דבר בחיים.......כאילו אחרי האוכל אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם הבעיה...מוזר...

את הפתרון, עד לפעם הבאה. האוכל כאילו נותן לך כח, אבל לא באמת.

אבל כמה שאני לא מסתכל על זה בצורה אובייקטיבית,האוכל כן נותן לי "כוח",כי הוא מסיט מהמחשבה המסויימת עליה אני לא רוצה לחשוב באותו הרגע. וכמו שכתבתי,אני תמיד יכול להגיד לעצמי שהאוכל נותן "כח" רק באותו ואחכ אני נשאר עם הבלגאן. השאלה האם יש דרך לגרום לי לראות שגם באותו הרגע ,שאני אוכל וזה מרגיש נפלא,האוכל לא נותן כוח ושאני אולי משלה את עצמי שזה מרגיש נפלא,אבל זה לא מה שקורה במציאות?

להבין ששהכח לא מגיע מהאוכל, ללמוד שהוא לא מציאותי, ולהסיט את האוכל מהמשוואה. זה לא עובד כשאתה אומר לעצמך לעצור. צריך לעזור לך ללמוד לעצור ולשנות את ההתנהגות אכילה.

שהמוח מפוצל: מצד אחד-חשוב לי להרגיש טוב פיזית עם הבטן ,מצד שני -חשוב לי למלא ולספק את הרצונות שלי שבאים מהראש לאכול. חפרתי עוד והגעתי למסקנה שאם אני לא אוכל כשאני רוצה, (ואני רוצה המון במהלך היום ,וזה לא שאני מונע מעצמי לאכול דברים מסויימים בחיי היום יום),זה מסמל ההפך מהפגנה של שליטה וכוח עצמי בחיי. (דברים מסובכים שקשורים לדברים אחרים בחיי). מצד שני ,עומד הרצון שלי להרגיש טוב פיזית בבטן. אז זה אחד עומד מול השני. כשאני אוכל אני באמת מרגיש שאני שולט והכוח בידיי כי ככה רציתי וככה אעשה,במקומות אחרים בחיים שאין לי שליטה עליהם ואני מרגיש שם חלש וחסר אונים. זו האמת מבחינתי כשאני אוכל וזה באמת מה שקורה בפועל: אני אוכל כי רציתי=הפגנתי לעצמי כוח שפעלתי עפ רצונותיי. אז למה הרצון להפגין שליטה דרך האוכל (וזה מה שאני מרגיש שאני אוכל!),גובר על הרצון האחר שהוא להרגיש טוב עם עצמי. (וזו רק דוגמא אחת). כמובן שאני יכול לשפר את הדברים האחרים בחיי שאני לא שולט עליהם ,אבל מבחינתי זה משום מה לא פותר את הבעיה עצמה שהיא ,שיש רצון אחד והוא לאכול כי אצלי זה מתפרש שאני מפגין כוח, ויש את הרצון השני שהוא להרגיש טוב בבטן ,והרצון של הכוח (או כל משהוא שבא מהראש -מהמחשבות שנוגעות באוכל) ,גובר על הפיזי. הגעתי למבוי סתום שאני לא מצליח להבין למה ה"אני" שרוצה להרגיש טוב פיזית ,נמצא בעמדה נחותה יותר מה"אני" שרוצה להרגיש שהפגנתי כוח ושליטה בחיי.(או כל משבה אחרת שיש בראש שהאוכל מספק אותה). אפשר לקבל פיתרון או קצה חוט כלשהוא? הגעתי למבוי סתום.... תודה רבה

היא בדיוק המאבק בין האם לעצור בשובע או לא. לאכול כשאתה רעב ולעצור בשובע, זו שליטה מלאה באוכל. אבל מבחינתך, שליטה באוכל אומרת משהו אחר. היא אומרת, אני רוצה עכשיו אז עכשיו אני לוקח. ההחלטה שלך לקחת אוכל לא בהכרח קשורה לתחושות הפיזיולוגיות שלך. אלא לתחושת אני רוצה, אני לוקח כי ככה החלטתי. באכילה הסיפוק המיידי לאוכל מסיבות כמו שאתה מתאר, פשוט לא עובדת. אם תפנים ששליטה מלאה באכילה, היא אכילה לפי רעב ושובע, אז תוכל גם להרגיש נח פיזיולוגית. דחיית סיפוקים,זה לא דבר פשוט, ובמיוחד לא באוכל, שתמיד זמין לנו ומגיע עם כל מיני מחשבות שלא קשורות לאכילה, כמו: מגיע לי, אף אחד לא יחליט מה אני אוכל עכשיו, זו החלטה שלי לאכול עכשיו וכו'. אבל פיזיולוגית, הגוף שלנו צריך אוכל כשאתה רעב, ומפסיק כשהוא שבע. אם אתה מקבל את הדרך בה הגוף שלך עובד, ותסכים ששליטה מלאה ואמיתית באוכל מגיעה מאכילה לפי רעב ושובע. תוכל אולי להתחיל לראות שהכח של האכילה, וסיפוק הרצונות שלך , מגיעים משם, מהבטן, ולא מהראש. הכח באכילה הוא לאכול לפי רעב ושובע, ואיתו מגיעה גם תחושה פיזיולוגית נעימה.

אבל אני לא מחפש לשלוט באוכל,אני כן מחפש ספציפית באוכל שיהיה לי טוב בבטן, אבל האוכל גם נותן לי אישורים כמו: אני רוצה לאוכל -אוכל=אני שולט. או נגיד: אני רוצה לאכול ,אני אוכל= אני מרגיש שאני לא בדיאטה (למרות שאני באמת יודע שמותר לי לאכול הכל מהכל ,אילו פשוט דברים שקשורים בעבר רווי של איסורים והימנעויות). כל האישורים האילו אכן ממומשים כשאני אוכל (עד כמה שזה נשמע מגוחך), ואני מרגיש שכאילו המכשול היחידי שמפריע למימוש להיות "בסדר", זה השובע יתר התמידי שאני מרגיש. כאילו שובע ,והסיפוקים למחשבות שלי,שהאוכל נותן אותם, הם שני אישיויות נפרדות ומנותקות אחת מהשנייה. אני פשוט לא מצליח להבין למה אני ממשיך לבחור בשובע היתר על פני כל האישורים שהאוכל נותן לי. חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאולי האוכל לא באמת נותן את כל הסיפוקים האלו כי אחרת למה אני עוצר לאכול רק כאני מרגיש מפוצץ ושאין עוד מקום לאכול? אבל, זה מיד מתבטל לי עם המחשבה, שכשאני אוכל אני באמת מרגיש שליטה, אני באמת מרגיש שאני מוכיח למישהוא משהוא ,אני באמת מרגיש הנאה ,אני באמת מרגיש שאם אני רוצה ,אני אוכל ואני לא בדיאטה וכו. אני לא מצליח להבין מה אני מפספס בחשיבה ועל מה אני מסתכל לא נכון. אולי לא חשוב לי מספיק שפיזיולוגית אני ארגיש נעים בבטן? אבל כן חשוב לי!!! זה כמו שכתבתי,הסיפוקים והאישורים שהאוכל נותן לי ,פשוט מתגברים על זה... שוב המבוי סתום לי.....

אתה רגיל לתחושת מלאות מסויימת עד פיצוץ, ולהשאיר את ה"רווח" שנוצר בעקבות השובע, יכול להיות קשה כמו אבל על מישהו קרוב. אני לא מגזימה. אתה בשלב הכמעט אחרון להצלחה, רק שקשה להאמין ששובע מספק, ולא צריך מעבר. זה תהליך הפנמה שלוקח זמן. ככל שתעצור יותר בשובע, ותתמודד עם הקושי, כך זה ייעשה יותר קל בהמשך. אני בטוחה שיש הרבה פעמים שאתה יכול לעצור בשובע, אבל לא עוצר שם מתוך סוג של אוטומט ולא מתוך דחף להמשיך מעבר לשובע. תתחיל לשים לב, מתי זה אוטומט ומתי אתה באמת באמת מרגיש צורך לעבור את השובע ולאכול יותר מדי. אתה תראה שברגע שתתחיל לעשות את הסינון הזה, יהיו יותר פעמים שתעצור בשובע מאשר קודם, ואז יישאר לראות מה קורה בפעמים שאתה באמת מרגיש שאתה לא יכול לעצור. אתה לא במבוי סתום, אתה בתהליך.

לבד,ואשמח אם אקבל תשובה פה: כשמגיעים לשובע עוצרים לאכול. היו מלא פעמים שניסיתי לראות מה קורה כשאני אוכל מעבר לשובע,ושמתי לב שההנאה הכללית מהאכילה ירדה,כי יש לי קשר עם הבטן שאומרת "די".(לא ככ יודע איך להסביר את זה..) מצד שני יש פעמים שאני אוכל מעבר לשובע ואני לא מרגיש "די" כמו בפעמים האחרות. זה לא בא מהתקף אכילה או משהוא כזה,פשוט לא יודע איך להסביר את זה ,זה פשוט בא לי כזה. אני מנסה לפרש את זה במילים ולא מצליח להבין מה שונה בשתי הסיטואציות האילו. מה פתאום יש פעמים שאני אוכל גם כשאני שבע וזה בסדר גמור ופעמים אחרות לא. אפשר לתרגם לי את זה? תודה

אבל היא גם תלויה במידת הרעב שלך. כלומר, יכול להיות מצב שתסיים ארוחה ותרגיש שיש עוד "מקום" ולפעמים אותה הכמות תהיה יותר מדי ותשאיר חלק מהארוחה בצלחת. לפעמים אתה מוסיף קצת אוכל על תחושת השובע, וזה בסדר, ולפעמים תחושת השובע רוויה , ולכן אין "מקום". מה שאתה מתאר זה נורמלי.

אבל ,את דיברת על מצב שבו נגיד ניקח משולש פיצה ,במקרה אחד, רק אחד יספיק לי , ופעם אחרת ,נגיד חצי משולש יספיק לי וזה תלוי עפ מידת הרעב שלי. אני שואל,אם אני מגיע למצב שיש בפני אוכל בשתי סיטואציות שונות,ובשתיהן יש את אותה תחושה של שובע (אני יודע שכנראה פיזיולוגית זה לא ככ אפשרית להגיע עד כדי כך לרמת הדיוק של שובע בשני מצבים שונים,אבל בערך),מה יגרום לי להרגיש בסדר עם לאכול עוד משהוא בנוסף לשובע שאני מרגיש בסיטואציה א,לעומת להרגיש שבאמת אני לא רוצה להוסיף עוד משהוא על אותה תחושת שובע בסיטואציה ב? ואם נגיד ואני בכל זאת אוכל משהוא אני ארגיש לא בסדר,כאילו הלכתי נגד הרצון שלי לא לאכול באותה הסיטואציה.

נח לך לעצור בשובע ומתי לא. אתה גם מרגיש מתי זה יהיה יותר מדי ומתי לא. זה לא משהו שאני יכולה לשים לו גבול עבורך. רק אתה יכול.

אם אוכל בהגדרה ממשיך להיות טעים,אבל ברגע ששבעים ההנאה ממנו כבר לא קיימת כי מרגישים שהבטן הולכת ונהיית כבדה,אז איך יכול להיות שכן לפעמים זה בסדר לאכול מעבר לשובע? אם בהגדרה ההנאה מעבר לשובע פוסקת,אז תמיד תמיד תמיד צריך להפסיק בשובע, לא משנה שהאוכל עוד טעים. אז איך אפשר לאכול עוד, אחרי שכבר שבעים ולהמשיך להינות מהאוכל?יש ניתוק לבטן פתאום, כי האוכל סופר דופר טעים והכובד בבטן שיבוא אחכ שווה את זה?מה משתנה שם?

ולכן כשהם ממשיכים לאכול , את האוכל הטעים, הם שמים לב לשובע רק כאשר כבר כבד ולא נעים. הגדרה להנאה? זה מאד אישי.כל אחד חווה הנאה מאוכל וסוגי אוכל בצורה אחרת.

להשמין,זה להקשיב לשובע למרות שהאוכל עוד טעים? אבל בגלל שהוא טעים זה ככ קשה לעצור עד שבאמת כואבת הבטן. לכן חיפשתי אולי יותר דיוק ממה שאני יכול להסביר למה זה הנאה מהאוכל. כי אני באמת מרגיש שמשהוא בהנאה כאילו יורד כשאני שבע,אבל תמיד מנגד עולה לי הטיעון שזה לא הגיוני אם האוכל עוד טעים,למה שההנאה תרד?

גם כשהאוכל טעים. שובע ,זה הזמן לעצור. והרבה שובע או יותר מדי שובע לא הופך את השובע ליותר טוב. התחושה בגוף היא שמספיק, גם כשהאוכל מולך .

האם אכילה רגשית שהיא נורמטיבית אומרת שאין קשר פיזיולוגי -מוחי לבטן ולמה שקורה שם? או שתמיד אמור להיות לא משנה מה? תודה:)))

אז למה עד כמה שאני מנסה להרגיש את הבטן תוך כדי האכילה הרגשית כדי שתגיד לי "די", היא לא אומרת לי,ואני אוכלת הרבה מעבר לשובע כאילו בטעות, לעומת כשאוכלים רגשית אבל זה נורמלי ולא מצריך טיפול,כן מרגישים את הבטן והיא מנחה מתי לעצור?

אבל כשאוכלים רגשית, לא מקשיבים לזה.

לפעמים אבל זה יעשה לי קצת כבד בבטן?ובכל זאת אני אוכל אותו? תודה

אז ברור שזה בסדר.

ולא עוזר כלום ,עשיתי עבודה עצמית מקיפה ונרחבת כדי להוציא ולהיפטר אחת ולתמיד מההתקפים ,אבל משהוא שם נתקע:אני יודעת שהאוכל לא פותר את הרגש והוא נשאר גם אחרי האכילה, אני יודעת שהאוכל מרגיש טעים וכיף כי הוא מהווה הסח דעת וזה רק רגעית, וכי זה בא ממקום רגשי,אני יודעת שאחרי ההתקף אני ארגיש רע עם כמויות האוכל,אני יודעת שכשהאכילה לא ממקום רגשי ,אני בחיים לא אוכל את הכמויות האילו, כי האוכל ממשיך להיות טעים ,אבל מפסיק להיות מהנה,אני גם יודעת מאיזו סיבה ולמה אני רוצה לאכול,וכל זה לא פותר את הבעיה הכי גדולה ,שהיא, שהאוכל טעים וכיף לי בהתקף עצמו' וכן אני יודעת שזה קורה כי אני מרוכזת במאה אחוז באוכל ובאכילה!! היה לי יותר קל, אם האוכל היה בטעם דוחה לחלוטין ,כי אז הייתי יודעת שאני רוצה אותו כהסיח דעת,אבל הוא ממש דוחה אותי, אז לא הייתי נוגעת בו, אבל,זה לא המקרה! האוכל טעים ,וכל הסיבות שכתבתי, אני מבינה אותן ,אבל העובדה שעדיין טעים לי האוכל,ולא רק טעים ,אלא גם כיף לי בזמן האכילה ,ולא משנה איך הגעתי לשם,זה המכשול היחידי שלי לצאת מההתקפים!!!! האם יש דרך, בתוך ברגע הזה שאני מרוכזת במאה אחוז באוכל ,לגרום לי להרגיש ולהבין שהאוכל טעים,אבל לא מהנה?? או שאני צריכה לקבל את העובדה שאין דרך כזו,ושהאוכל לא יפסיק להיות מהנה כשאני מרוכזת רק בו, אבל להבין שזה לא הפיתרון ועם זה לחיות?

וזה המקום שאת נמצאת בו. כי בשבילך, אין אפשרות למצוא לאוכל תחליף. ואין הנאה גדולה ממנו, לא משנה המחיר. ולכן, יכול להיות שתצטרכי להפרד מאחת ההנאות הגדולות שלך, ההתקפים. נכון שאת לא נהינת מההתקפים, אלא נהינת מהאוכל, אבל האם את האוכל שאת אוכלת בהתקפים את גם מרשה לעצמך לאכול ביום יום? אשמח לקבל תשובה על השאלה הזו לפני שאני ממשיכה לענות.

כשאני מנסה לאכול רק מתי שאני רעבה....אני לפעמים מנסה להעריך בדיעבד כמה קלוריות אכלתי ויוצא שממש קצת (רוב הימים זה יכול להגיע לפחות מ1000, או במקרים טובים 1200) מה יכולה להיות הסביבה לכך? חוששבת שאני עושה לעצמי נזק

התחלתי במשקל תקין ועכשיו אני במעט תת משקל..... האם אני לא רעבה באמת? ואם אני לא מזהה את תחושת הרעב שלי אז איך אדע מתי כן לאכול?

ייתכן שכאשר את רעבה, את לא ממש שובעת. הרבה אנשים שסופרים קלוריות, גם אם בדיעבד, מאמינים שיש כמות מסויימת של קלוריות שהם יכולים לאכול ביום. וזה פוגע ביכולת שלהם לעצור באמת בשובע. יכול להיות, שכאשר את אוכלת כשאת רעבה את לא באמת הולכת עד הסוף עם השובע? ואולי את לא אוכלת את מה שאת רוצה באמת? הספירה הקלורית שלך, גם אם בדיעבד מראה על צמצום, שכן אי אפשר לשבוע מ1000 או 1200 קלוריות ליום. האם את מפחדת מכמות האוכל שאת צריכה לאכול כשאת רעבה?

לא מפחדת להשמין ספרתי דווקא כי חששתי שאכלתי מעט מדי.. העניין הוא שאני יכולה לא לאכול שעות רבות ממש בלי להרגיש רעבה כלל

האם את מאד עסוקה ולא "מפנה" זמן לאכול? מדלגת על ארוחות? ואולי את פשוט בתקופה שאת לא כלכך רעבה, וזה יסתדר בהמשך? תבדקי אם את אוכלת, כל פעם שאת רעבה. אם את לא דוחה את הארוחה מכל מיני סיבות. או , האם בארוחות שלך יש הרבה ירקות? כי אולי זו הסיבה שקלורית את לא אוכלת מספיק? שאין מספיק פחמימות חלבונים ושומן?

ולאכול למרות שאני יודעת להגיד ,שהאוכל פשוט לא עוזר ולא פתור לי את הבעיה או את הרגש של תסכול ממשהוא שקרה לפני האכילה. למה אני ממשיכה לאכול ולא מסוגלת לעצור???

לומדים בטיפול תזונתי. ההגיון לא עובד בזמן האכילה. את כבר מזהה את מה שגורם לאכילה וזה כבר צעד גדול קדימה. עכשיו צריך לפתור את ההתנהגות ולמצוא פתרון אחר להתמודדות עם תסכול או אחר. זה תהליך שלוקח זמן. לשקם אכילה ו"למחוק" אמונות לגבי אכילה ואוכל לוקח זמן. בטיפול את לומדת לקבל חזרה את השליטה על האכילה, ולאכול באופן חפשי, ללא ייסורי מצפון, מה שמוביל להפסקת ההתקפים שיושבים על הרגשות. במקביל, גם תלמדי להכיל את הרגש ולא להפנות אותו לאוכל. כל עוד אין לך כלים אחרים להתמודדות הרגשית ולהתנהגות התזונתית, יהיה לך מאד קשה לפתור את זה. לכן, אני מציעה לך להגיע לפגישה לא מחייבת וללא תשלום, כדי לבדוק ביחד מה הדרך הנכונה עבורך להפריד את הרגש מהאכילה.

שלום, למה תוך כדי התקף האכילה שלי ,האשם על זה שאני אוכל ואני אשמין מזה לא גורם לי לעצור,ורק אחרי ההתקף,כשאני מפסיק לאכול ,יש אשם ,אבל הוא לא גורם להתקף נוסף. כאילו אחרי האכילה,אני אומר לעצמי "למה אכלתי" ומרגיש אשם ואין סיכוי שאני עוד אוכל משהוא,ואותו האשם נמצא גם תוך ההתקף אבל רק גורם לי לאכול יותר... תודה

רגשות האשם רק גורמים לך להמשיך עד שאתה כבר פיזית לא יכול יותר. ואז או שאתה מצמצם אכילה כדי לפצות על מה שקרה, או שאתה עסוק באיך למנוע את ההתקף הבא. כך או כך, אתה לא פותר את מה שגרם לך להתקף אכילה מלכתחילה. וכדי לעצור את המעגל הזה, צריך ללמד אותך תזונתית לשקם את האכילה, ורגשית, להתמודד עם הדחפים. אנשים שטיפלנו בהם לא האמינו בתחילת הדרך שיש להתקפים באמת פתרון. אך עם התקדמות התהליך הטיפולי התזונתי, ובמקביל הרגשי, הם הצליחו לפתור את ההתקפים, ולמדו לאכול, ללא פחד או רגשי אשם. לצערי זה לא משהו שעובר לבד. זה דורש טיפול. כשאתה בהתקף אכילה, ההגיון לא עובד, ולכן אתה לא עוצר אפילו שאתה מבין שזה לא משרת אותך. התחושה של איבוד שליטה מאד חזקה. גם בהתחלת ההתקף, וגם במהלכו. כך, שאני ממליצה לך לפנות לטיפול. אשמח לפגוש אותך לפגישת הכרות ללא תשלום או התחייבות, כדי לראות מה הדרך הנכונה עבורך לעצור את התקפי האכילה.

מה ההבדל בין אכילה רגשית נורמטיבית,מבחינת, איך מרגישים עם האכילה עצמה ומה המטרה שלה ומה המשמעות שלה או המטרה שלה,לבין בולמוס?

של אוכל, בזמן קצר, שכמות האוכל הנאכלת באותו זמן , לא תואמת אכילה רגילה. בבולמוס, יש גם הרגשה של איבוד שליטה ועוד. אכילה נורמטיבית היא אכילה לפי רעב ושובע. בבולמוס, אין קשר לרעב או שובע, אלא לאיזה שהוא דחף שנגרם מהרבה סיבות, שגורם לאותו אדם "לשקוע" באכילה ולהתנתק באותו הזמן, מהמציאות שלו. מהנסיון שלי בקליניקה יש הרבה הגדרות אישיות לבולומוס, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם ההגדרה הרפואית. כך שהרבה פעמים, הגדרה של בולמוס היא אישית. בכל מקרה בהגדרה של בולמוס, בין אם רפואית או אישית, יש מרכיב של תחושה של איבוד שליטה.

בעיות אכילה יכול להגיע לכמות אוכל שנאכלת כמו בהתקף? ומכאן גם כאב בטן דומה?

אבל אף אחד לא התחיל מהתקפי אכילה. זה משהו שנבנה עם הזמן , או כתוצאה של שנים של דיאטות או כדרך להתמודד עם קשיים. שנים של אכילה לפי מותר או אסור יוצרים חסכים, שיכולים להביא להתקף אכילה. זה לא מתחיל בבת אחת. זה מתחיל ב"קטן" ונבנה הלאה. יש אנשים שמפתחים התקפי אכילה בגלל חסכים, ויש אנשים שעבורם התקף אכילה הוא תוצאה לרגש שמציף אותם שקשה להם להתמודד איתו. זה לא כלכך פשוט כמו שזה נשמע.

למה אומרים שאוכל הוא פיתרון רגעי לרגשות? אחרי שאני אוכל אני לא מרגיש יותר את מה שהרגשתי לפני האוכל.... אולי אומרים את זה בגלל שיש אשם של האכילה שמכסה על הרגש? אבל אם נגיד ולא יהיה לי אשם מהאוכל אחרי שאני אוכל? אז אני כן ארגיש מה שהרגשתי לפני האכילה באותה המידה? כי האשם הוא היחידי שמכסה?

עצם האכילה, הפעולה, גורמת לאנשים להסיט את המחשבה מהרגש, ואז מתעסקים באוכל.

אוכלים מעבר לשובע הרבה או קצת,בלי רגשות אשם אחרי זה בכלל? אפילו לא קצת? אם הבטן מנחה כמה לאכול ,האכילה של מעבר לשובע לא נעשתה ממקום של טעות מלכתחילה ואז מתחרטים על זה אחכ? תודה

אכילה מעבר לשובע, לא מביאה איתה תמיד רגשות שליליים. לפעמים זו טעות ולפעמים האוכל טעים ואוכלים קצת יותר. זה לא סיפור למי שאין לו בעייה עם אוכל.

מה זאת אומרת האוכל טעים? כל פעם שאוכלים בוחרים אוכל טעים,לא?אז למה כל הזמן לא ממשיכים לאכול קצת או הרבה מעבר לשובע?

כי באמת זה הזמן להפסיק לאכול, אז לא ממשיכים גם אם האוכל טעים. אין באמת סיבה לאכול מעבר לשובע, אבל עובדה שזה קורה. כי אנחנו לא רובוטים, ולפעמים פשוט אוכלים קצת מעבר.

לקבל תשובה פה: אם מישהוא שיש לו יחסים נורמטיביים עם אוכל ולא מכור לאכילה רגשית,האם ברגע שהוא נגיד יהיה מתוסכל או עצבני עדיין הוא יבחר באוכל וזה ייתן לו את ה"היי" או סוג של,שאוכל נותן למי שיש התקפי אכילה? זו אותה התחושה שהאוכל נותן?גם כשאין התמכרות? תודה

אז הוא נהנה מאוכל, ולפעמים אוכל מעבר או מתוך איזה רגש, וזה לא מעסיק אותו. התקפי אכילה הם עולם אחר לגמרי, של התנהלות חיים שלמים סביב התקפי אכילה, חשיבה על אוכל, התנהגות שתלויה באם היה התקף אכילה או לא , תחושה של איבוד שליטה ועוד. אז אני לא כלכך יודעת לענות על שאלתך. אי אפשר באמת להשוות .

אוכלת מתוך עצבים כי המוח התרגל לאוכל כשאני עצבנית,כי הקשר הזה כבר קרה לי מלא פעמים,או כי באמת האוכל עצמו שזה הסוכר שיש בו גורמים למוח להוציא אינדורפינים,או שזה שילוב של השניים? תודה מראש:)

הרגל הוא דבר מאד חזק, ויכול להיות שלאורך השנים למדת לקחת אוכל כל פעם שאת עצבנית. יכול להיות שאת עצבנית כי את רעבה? גם זה קורה, אם לא אוכלים כמו שצריך, ורעבים, נהיים עצבניים ואז ברור שאכילה לשובע , מרגיעה. כדי שהגוף ישחרר אנדורפינים כשאת אוכלת, ברמה שאת מתארת, את צריכה לאכול כמויות מאד גדולות. וזה לא בהכרח קשור רק לסוכר.

תוכלי בבקשה להסביר מה הכוונה שאומרים שהאוכל "סופג" את הרגש שמרגישים כשאוכלים מתוך עצבים? או כל רגש אחר...איך אוכל יכול לספוג? אולי זו הסחת דעת מהרגש עצמו וזה מה שגורם להירגעות או שממש האוכל עצמו והסוכר שבו גורם להירגעות?

את "מעבירה" את הרגש לאוכל, ואז במקום להיות עסוקה ברגש את עסוקה באוכל. שאלות שעולות עם האכילה : למה אכלתי? הרסתי? אני משמינה.... וככה הרגש "כאילו" נעלם, ואת נשארת עם התחושה הרגעית של ההקלה בתחילת האכילה, ועם שאלות ומחשבות אחרות לגמרי, ממה שהתחילו את האכילה בסופה. או שפשוט את לא חושבת יותר על מה שעצבן אותך מלכתחילה, כי אכלת ואת עסוקה באוכל ואכילה, בלי כל השאלות שנתתי כדוגמה.

בכל הכוחות שלי לא להיכנס לבולמוס,אני מרגיש ממש קריז חזק. כשאני אוכל, הקריז הזה חד משמעית נעלם,וגם הרצון לאכול נעלם, למרות שלא פתרתי את הבעיה שהובילה לרגש המסויים שגרם לי לאכול. אז האוכל לא פתר את הבעיה אבל פתר את הרגש ,כי עובדה שאין לי עוד את הקריז הזה אחרי שאני אוכל,וזה קורה בין אם אני אוכל כמות ענקית של אוכל או יחסית פחות,עדיין הקריז יורד אני נרגע למרות שלא פתרתי את הרגש עצמו. יש פה קונפליקט במה שהאוכל עושה שאני לא מבין...

כי חשוב לי להסביר... גם אחרי שאני אוכל ,אני לא יושב עם הבעיה או הרגש ופותר אותם. אבל,אני מרגיש שהם לא מציקים יותר אחרי האוכל. אז אם האוכל באמת לא היה פותר משהוא ,הייתי אמור להרגיש את הרצון לאכול גם אחרי הבולמוס כי לא ישבתי ותרתי את הבעיה או הרגש. אבל זה לא המציאות,אני אוכל,ויותר לא מרגיש את הרצון לאכול . פה הקונפליקט,שבמציאות אני לא רוצה יותר לאכול אחרי הבולמוס למרות שלא פתרתי את הבעיה,אבל אומרים שאוכל לא פותר רגש...מה שקורה במציאות הוא שונה

ואין שום דבר אחר חוץ מהבולמוס. אתה מתנתק , ונכון, לא פותר את מה שגרם לדחף לבולמוס מלכתחילה. יש פה קונפליקט, כי מבחינתך מצאת פתרון שעובד. גם אם עובד רגעית, עבורך באותו הרגע הוא עובד. אבל רגעית. בולמוס הוא תוצאה של דחף ותחושה שאי אפשר לעצור אותו. אתה לא באמת בשליטה כשאתה בבולמוס. מבחינתך העולם עוצר. וזו אחת הבעיות בבולמוס. כי העולם לא עוצר, הדחף לא עבר. הוא עבר באותו הרגע. כך שכדי לפתור בולמוסים, צריך לראות מה גורם לדחף, מה מקדים את הדחף, ושם נמצא הפתרון. הבולמוס הוא תוצאה. לא פתרון.

תודה על התשובה,אבל קשה לי להבין מה זאת אומרת שכתבת שהבולמוס עובד אבל "רגעית"? כלומר ,אחרי שאני אוכל אני באמת לא מרגיש יותר את הרגש עצמו,אפילו אם בראש אני חושב עליו אחרי האכילה ,התחושה הזו של הרגש ,לא קיימת יותר וזה מה שרוצה כשאני אוכל. אבל גם אם אטפל ברגש עצמו מבלי לאכול,זה לא אומר שהרגש לא יעלה שוב מתישהוא. אז גם לטפל ברגש או בבעיה עצמה זה רגעי לא?

לחיות עם הרגש בלי לפנות לאוכל בשביל זה, זו העבודה. עצבנות יכולה לבוא פעם מסיבה כזו ופעם מסיבה אחרת. אבל אם לא תדע לקבל את זה ולהתמודד עם זה, אז תמשיך לאכול כל פעם שאתה עצבני, או כל רגש אחר.

הרבה,אבל האוכל מרגיע אותי. אני אמור לוותר על הרוגע הזה שהאוכל נותן כי אני משמין? ואני יכול למצוא משהו מרגיע אחר,אבל האוכל נותן את האפקט הכי חזק שיש.. אין לי איך לסתור את זה..

רגעית .כי הרגש לא עובר. אתה בעצם "מעביר" לאכילה, את התחושה הלא נעימה שיש לך. אז האוכל הופך להיות סוג של "ספוג" שלא פותר בעצם שום דבר. יש הרבה דרכים אחרות להירגע, אבל בשביל "להחליף" את האוכל, אתה צריך קודם לבדוק את הדרכים האחרות. ואת זה עושים גם בטיפול תזונתי וגם בטיפול פסיכולוגי.

הרבה דרכים להחליף או לשחרר את התחושה הלא נעימה שיש לי ,אבל אוכל עושה את זה הכי חזק,יותר מלהקשיב למוזיקה וכזה..פעם הציעו לי את זה...אוכל פשוט מרגיע הכי מהר ועושה תחושה הכי נעימה שיש,אבל ביחד הוא גורם לי להשמין ואת בצעם אמרת שלמרות שאני מרגיש ממש רוגע שאני אוכל,הרגש לא נתפר. אבל אני ממש מרגיש רוגע. אז מה זה הרוגע הזה? הוא אמיתי לא?

דרך ל"שכנע" אותך אחרת. אתה תרגיש בהמשך, לא יודעת מתי, שזה כבר לא עובד. כלומר, שהאוכל לא באמת מרגיע. ואז בנסיון להירגע ולמצוא את התחושה שאתה מכיר, תנסה לאכול שוב. כל עוד, אתה משוכנע שזו הדרך להירגע, ואין לך בעייה עם העלייה במשקל, לא נשמע ממה שאתה כותב שאתה רוצה למצוא דרך אחרת. הסחת דעת, זה לא פתרון. נשמע שאוכל במקרה שלך זו הסחת דעת.

לומר לי אם יש הסבר פיזיולוגי אולי,למה רק כשכואבת לי הבטן מאוכל, רק אז אני מרגיש שהרגש שגרם להתקף נעלם? למה זה לא קורה אחרי שניים-שלושה ביסים ראשונים?

הרגש לא עובר, אבל אתה עסוק בכאב מההתקף במקום ברגש עצמו. כאילו מצאת משהו אחר לשים עליו את הדגש כדי לא להרגיש את מה שכואב באמת. זה אחד ההסברים.

להתמודד עם מלא רגשות,אז מה זה אומר? שאנשים בלי בעיות משקל תמיד מתמודדים עם הרגשות שלהם?

וזה לא התפקיד שלו. אוכל לא באמת פותר לך בעיות, ולכן את בסוג של מעגל קסמים. אפשר לפרוץ את המעגל, וללמוד להתמודד עם הרגש. ואז האוכל, יישאר כאוכל. רגשות הם טבעיים, ולפעמים קשה להכיל אותם. אני לא מכירה אנשים שאין להם רגשות. אבל בטיפול, אנשים לומדים לקבל את הרגש, לתת לו "להיות" או לבטא אותו, ולא דרך אוכל. אם ההתמודדות שלך עם רגש מתבטאת במשקל, אז אולי כדאי לנסות דרך אחרת? ועוד דבר, לפעמים המשקל עצמו, הוא סוג של הגנה. כך שאין לי אפשרות לתת לך תשובה פשוטה. אבל בהחלט, יש דרך אחרת להתמודד עם רגשות, ויש אפשרות לשים את האוכל ב"צד" בהתמודדות.

אני לא מוצא סיבה אמיתית,מעצמי למה להפסיק את התקפי האכילה שלי. אם אני חושב שזה בגלל השומן,אז תמיד אני יכול להחליט לעשות דיאטה ,אבל הרצון להתקף עדיין יהיה קיים שם. אם זה כי אני לא יוצא ונשאר מסוגר בעצמי,אני יכול לצאת מדי פעם ושאר הפעמים להיות עם ההתקף בהסגר ,או להגיד שפשוט לא אכפת לי,ויותר חשוב לי האוכל מאשר לצאת עם חברים. למה אני לא מצליח למצוא סיבה אמיתית?משהוא מפריע לי בהתקף ואני חושב שזה תכלס רק ההשמנה הכרונית מההתקפים האילו. אבל אני יודע שגם אם אני אפסיק אותם כי אני לא רוצה להשמין יותר,עדיין זאת לא הסיבה האמיתית והנכונה להפסיק אותם. מה אני עושה??? ואני חייב לציין שאין לי עבר של דיאטות או ספירת קלוריות וכזה,תמיד אכלתי כל מה שרציתי בלי אשם...

אני לא יכולה לתת לך סיבה, אבל תראה מה כתבת. אתה משתמש באוכל כדי להתבטא, להסתגר, ועוד. ההשמנה לא מפריעה לך מספיק, ודיאטה לא תפתור לא את ההשמנה ולא את ההתקפים. אתה "פותר" דברים דרך אוכל, אבל זה לא עובד. אולי אתה עדיין לא מרגיש שזה לא עובד, ולכן אתה לא רוצה להפסיק את ההתקפים. אני מניחה שכאשר תרגיש שזה מפריע לך, תפנה לטיפול.

מצידי להגיד,אבל נכון שהאוכל לא פותר לי את הרגש או את הבעיה שהובילה לרגש,אבל ,הוא כן גורם לתחושה נעימה אפילו אם לרגש ואז זה עובר,ועל זה קשה לי לוותר.....

כי כרגע, אין לך פתרון אחר לרגש, ואתה גם לא יכול לראות פתרון אחר מ אשר האוכל. טיפול ייתן לך בהדרגה פתרונות שילמדו אותך להתמודד עם הרגש ולוותר על האוכל. אתה לא לא תוותר על ההנאה לאכול, רק על המקום שבו אתה משתמש באוכל לווסת רגשות. וע"י כך, באמת תאכל להנאתך, מבלי להרגיש צורך לאכול בשביל להדחיק רגשות.

שלום, אם מדי פעם יש לי התקפים אבל הם לא במצב התמכרותי,שאני עושה על בסיס קבוע,והם גם לא משפיעים על אורח החיים שלי. רק כשהם קורים כן מאוד כואבת לי הבטן וזה,אבל הם ממש פעם ב ולא תמיד. התקף אכילה שהאוכל קצת מעודד בו,הוא בסדר אם זה נדיר שהוא קורה?

לעצמך. אם את לא מרגישה שזה מפריע או משפיע על החיים שלך, אולי לא מדובר בהתקף אכילה שדורש טיפול? אני לא יודעת. את זה את יודעת. אבל אם מדובר בהתקף אכילה, בו את אוכלת רצוף בטווח זמן מסויים, בהחבא, תחושה של אשמה והלקאה עצמית, תחושה של אובדן שליטה, פחד להשמין , מתבטא בקושי בתפקוד אח"כ, אז ברור שאני ממליצה לך לפנות לטיפול.

אוכל רגשית, הוא מרגיש X רגש,והולך ואוכל בכמות נגיד סבירה, (כי יש לו איזשהוא קשר לבטן), נכון? מה יגרום לאותו אדם לא ללכת ולאכול, אם הוא מרגיש שוב את אותו הרגש ונגיד שהמצב בבטן הוא אותו הדבר כמו במקרה הראשון? מה ההבדל? אם אדם אוכל פעם אחת מתוך רגש כזה או אחר,מה מונע ממנו (בחשיבה או בהגיון),ללכת ולאכול שוב מאותו הרגש? ונגיד והוא אוכל בכמות סבירה מתוך הרגש ולא כמו בהתקף אכילה שאוכלים עד שכואבת הבטן? ניסיתי הרבה זמן לפענח את זה ולא מצאתי תשובה... תודה:)

היא תגובה אוטומטית לרגש, ותמיד תקרה ,לא משנה מה. זה לא המצב, לפעמים אוכלים מתוך רגש, ולפעמים לא. לפעמים פשוט נשארים עם הרגש בלי צורך להעביר אותו.

מרגיש בבטן (קל או כבד),ורק אכפת לי לאכול כל מה שבא לי בכל רגע נתון,אין לי סיכוי להצליח בשיטת ההרזייה ללא דיאטה?

כל שהוא, או פשרה, לעומת מה שאתה עושה היום, אז לאיזה תוצאה אתה מצפה?